עניינימים

"אני גר בלוס אנג'לס וכותב תסריטים על גיבורי-על. לפני שנתיים התבקשתי לכתוב מאמר אוטוביוגרפי לכתב-עת מקצועי של תסריטאים, ובאמצע המאמר הבנתי שאני חי חיים משעממים ביותר. לא שאני מתלונן. גם אם היים שלי לא מספקים חומר קריאה מרתק - בית ספר, תואר ראשון, עבודות מזדמנות, תואר שני, עבודות מזדמנות, עוד תואר שני, גיבורי על - אני דווקא נהנה מהחיים. אבל כשהתמודדתי עם כתיבת המאמר החלטתי שאני לא רוצה לכתוב על החיים שלי, אפילו לא בחמש מאות מילה. אני רוצה לכתוב על לנינגרד".

את הדברים האלה כתב דיוויד בניוף, בהקדמה לספרו הנפלא "עיר הגנבים", שייצא לאור בקרוב בכתר. בניוף הוא סופר ותסריטאי. גיבורי העל שעליהם הוא מדבר הם אלה של הסרט הרביעי בסדרת "אקס מן", שהוא, אם הבנתי נכון, בעצם הפריקוול לסדרה. בניוף כתב את התסריט לסרט הזה, שאמור לצאת מתישהו במהלך 2009, ולעוד כמה סרטים (1), ביניהם גם "השעה ה-25", שביים ספייק לי, ומבוסס על ספרו של בניוף עצמו.

כשיצאתי מהסרט "השעה ה-25" לפני מה שנים, כל מה שיכולתי למלמל זה "איזה סרט נהדר, איזה סרט נהדר". הסבר יותר קוהרנטי לא ממש הצלחתי לתת. דבר דומה קרה לי גם עם "עיר הגנבים". כל מה שאני יכולה להגיד כרגע זה שמדובר בספר נהדר. אבל ברשותכם אנסה להסביר קצת יותר. מקווה שזה יצליח.

"עיר הגנבים" הוא סיפור זכרונותיו של סבו של בניוף בשבוע אחד בתחילת 1942. הסב, לב, היה ילד בן 17 בלנינגרד הנצורה. לילה אחד הוא נתפס כשהיה בחוץ בשעת העוצר ובזז צנחן גרמני מת. על פי המסופר בספר, הרוסים לא בזבזו זמן על משפטים למפירי חוק כאלה, ודינו היה אמור להיות מוות בירייה בעורף בו במקום. אבל זה לא קרה ובמקום זאת הוא נלקח לכלא ושם פוגש בעריק בלונדיני בשם קוליה, שגם הוא ניצל משום מה ממוות דומה. בבוקר מובאים השניים לקצין בכיר אחד שאומר להם כי הוא זקוק ל-12 ביצים לשם אפיית עוגה לחתונת בתו. אם הם יצליחו להשיג את הביצים תוך שבוע, הם ישוחררו. אם לא - דינם מוות.

וכך, בלי לחשוף יותר מדי את העלילה הפנטסטית, יוצאים לב וקוליה - האחד נער חצי יהודי חסר בטחון והשני חייל שחצן בעל מראה ארי וחרמנות אינסופית - למסע בלתי ייאמן בעקבות הביצים. לאורך הספר עשוי הקורא הספקן לתהות כמה אמת יש בסיפור וכמה חירות יצירתית לקח לעצמו בניוף. אני מעדיפה לחשוב שהרוב אמת.

בספר הזה דרים בכפיפה אחת  הומור רוסי משובח יחד עם תיאורי זוועה שגרמו לי לחלומות מסויטים, חיים ומוות, שנאה עיוורת חסרת פשר לצד אהבה טהורה וסקס יצרי ומחוצף. הכל נרקח לכדי תבשיל משביע שמשאיר את חותמו להרבה זמן. זוכרים שכתבתי פה פעם שאני כמעט ולא בוכה מספרים והספר היחיד שאני יכולה לזכור שבכיתי בסופו היה "מיי פירסט סוני"? אז הנה, תוסיפו עוד אחד לרשימה.

(1) אני חייבת לציין בצער שבניוף גם עיבד לתסריט את "רודף העפיפונים". לא יודעת אם זה באשמתו, באשמת הבמאי, מארק פורסטר, או בכלל באשמת המקור של חאלד חוסייני, שאותו לא קראתי, אבל נורא סבלתי בסרט הזה.