עניינימים

גם בידיעות וגם במעריב מובא סיפורו של אדם שנדרש על ידי בית הדין הרבני לשלם לשלם לגרושתו 20 אלף שקלים, ו-9000 מתוכם הוא נתן לה במטבעות של 10 אגורות, וזאת אחרי ששלושה חודשים לאחר נישואיהם היא חלתה והוא שלח אותה לבית הוריה כדי שיטפלו בה. כשהיא חזרה, לאחר כמה ימים, היא גילתה שהוא החליף את המנעול בבית ולקח לעצמו את כל כספי ומתנות החתונה, ובתביעת הגירושין שהיא הגישה נגדו היא טענה שזאת היתה מזימתו מלכתחילה.

זה אמנם מריח כאגדה אורבנית, אבל בואו נניח לרגע שהסיפור אמיתי. בכל פעם שאני קוראת סיפורים כאלה על אנשים שמתגרשים לאחר פחות משנה אני לא יכולה שלא לתהות למה הם התחתנו מלכתחילה. אני לא מאמינה שהכל היה מושלם לפני החתונה ופתאום הכל התהפך. מה שיותר הגיוני הוא שהלהט להתחתן גורם לאנשים להתעלם מכל תמרורי האזהרה שבדרך. אחד מתמרורי האזהרה האלה, אגב, הוא היחס של הבעל המיועד (ואתם מוזמנים בשם השוויון להפוך את המינים בדוגמה הזאת) לאנשים אחרים. כי אם מישהו מתייחס לכלתו העתידית כמו מלכה בעוד שלאחרים הוא אלים, עוד יגיע הרגע שבו הוא יהיה גם אלים כלפיה. ואם מישהו הוא קמצן כרוני לפני החתונה, הוא ימשיך להיות קמצן גם כשיהיה מדובר בכסף משותף. ויש עוד דוגמאות בסגנון הזה.

כזה קשקוש לא קראתי כבר הרבה זמן: ב"מעריב" מתפרסמת היום מודעה שזו לשונה: "פול מקרטני פונה אליכם, קוראי 'מעריב'. אתם שולחים את השיר שהייתם הכי רוצים שפול ישיר בהופעה. אנחנו נדאג להעביר לו את בחירתכם. את עשרת השירים שייבחרו ברוב קולות הוא ידאג לשיר במיוחד לכם...".