עניינימים

מסקנה ראשונה: יכול להיות שאני צריכה לחכות עד סוף הספר לפני שאני מביעה את דעתי עליו בקול רם.

וכל זה למה? כי ב"מועדון גרנזי" יש פער מאוד גדול בין חלקו הראשון של הספר לחלקו השני. סיימתי אותו אמנם בשבוע והתנופה של החלק הראשון הספיקה לי כדי לצלוח גם את החלק השני, אבל סדיעבד אולי היה כדאי להשקיע את כספי בספר אחר.

זה מתחיל מקסים. ג'ולייט היא עיתונאית/סופרת שכתבה בזמן המלחמה (העולם השנייה) טורים משעשעים בעיתון על החיים בלונדון תחת אש. הטורים נאספו לכדי ספר שמסתמן כהצלחה. ואז יום אחד היא מקבלת מכתב מאיש שחי בגרנזי (מאיי התעלה. בפעם הבאה שאעז לצאת מהארץ זה בטח יהיה לשם) והוא מספר לה שנתקל בספר שהיה שייך לה והוא רוצה להגיד שמאוד נהנה ממנו. מכאן ממשיכה ההתכתבות ונחשף סיפורם של אנשי גרנזי תחת הכיבוש הנאצי.

הבעייה הראשונה היא שמדובר ברומן מכתבים ולפורמטים מיוחדים יש נטייה להמאס אחרי זמן מסוים, אבל זה עוד בסדר. הבעייה היותר גדולה היא שבעוד החלק הראשון של הספר עוסק יותר בספרים, בקריאה, בכתיבה ובאהבת השלושה האלה, החלק השני מתרחש כולו בגרנזי והוא מין טלנובלה מתקתקה וכמעט ילדותית.

הייתי שמחה מאוד אם מישהו היה לוקח את הספר הזה וכותב אותו מחדש כסיפור רגיל, לא רומן מכתבים, והרבה פחות מתוק.

ואתמול כבר התחלתי את "המפץ הקטן" של בני ברבש (בעותק חתום!). בניגוד למסקנתי מתחילת פוסט זה, בינתיים אני יכולה להגיד שברבש חזר לסגנון של "מיי פירסט סוני", והספר כתוב מנקודת מבטו של ילד ובסגנון מאוד דומה. בינתיים זה נראה בהחלט מוצלח.

"אני גר בלוס אנג'לס וכותב תסריטים על גיבורי-על. לפני שנתיים התבקשתי לכתוב מאמר אוטוביוגרפי לכתב-עת מקצועי של תסריטאים, ובאמצע המאמר הבנתי שאני חי חיים משעממים ביותר. לא שאני מתלונן. גם אם היים שלי לא מספקים חומר קריאה מרתק - בית ספר, תואר ראשון, עבודות מזדמנות, תואר שני, עבודות מזדמנות, עוד תואר שני, גיבורי על - אני דווקא נהנה מהחיים. אבל כשהתמודדתי עם כתיבת המאמר החלטתי שאני לא רוצה לכתוב על החיים שלי, אפילו לא בחמש מאות מילה. אני רוצה לכתוב על לנינגרד".

את הדברים האלה כתב דיוויד בניוף, בהקדמה לספרו הנפלא "עיר הגנבים", שייצא לאור בקרוב בכתר. בניוף הוא סופר ותסריטאי. גיבורי העל שעליהם הוא מדבר הם אלה של הסרט הרביעי בסדרת "אקס מן", שהוא, אם הבנתי נכון, בעצם הפריקוול לסדרה. בניוף כתב את התסריט לסרט הזה, שאמור לצאת מתישהו במהלך 2009, ולעוד כמה סרטים (1), ביניהם גם "השעה ה-25", שביים ספייק לי, ומבוסס על ספרו של בניוף עצמו.

כשיצאתי מהסרט "השעה ה-25" לפני מה שנים, כל מה שיכולתי למלמל זה "איזה סרט נהדר, איזה סרט נהדר". הסבר יותר קוהרנטי לא ממש הצלחתי לתת. דבר דומה קרה לי גם עם "עיר הגנבים". כל מה שאני יכולה להגיד כרגע זה שמדובר בספר נהדר. אבל ברשותכם אנסה להסביר קצת יותר. מקווה שזה יצליח.

"עיר הגנבים" הוא סיפור זכרונותיו של סבו של בניוף בשבוע אחד בתחילת 1942. הסב, לב, היה ילד בן 17 בלנינגרד הנצורה. לילה אחד הוא נתפס כשהיה בחוץ בשעת העוצר ובזז צנחן גרמני מת. על פי המסופר בספר, הרוסים לא בזבזו זמן על משפטים למפירי חוק כאלה, ודינו היה אמור להיות מוות בירייה בעורף בו במקום. אבל זה לא קרה ובמקום זאת הוא נלקח לכלא ושם פוגש בעריק בלונדיני בשם קוליה, שגם הוא ניצל משום מה ממוות דומה. בבוקר מובאים השניים לקצין בכיר אחד שאומר להם כי הוא זקוק ל-12 ביצים לשם אפיית עוגה לחתונת בתו. אם הם יצליחו להשיג את הביצים תוך שבוע, הם ישוחררו. אם לא - דינם מוות.

וכך, בלי לחשוף יותר מדי את העלילה הפנטסטית, יוצאים לב וקוליה - האחד נער חצי יהודי חסר בטחון והשני חייל שחצן בעל מראה ארי וחרמנות אינסופית - למסע בלתי ייאמן בעקבות הביצים. לאורך הספר עשוי הקורא הספקן לתהות כמה אמת יש בסיפור וכמה חירות יצירתית לקח לעצמו בניוף. אני מעדיפה לחשוב שהרוב אמת.

בספר הזה דרים בכפיפה אחת  הומור רוסי משובח יחד עם תיאורי זוועה שגרמו לי לחלומות מסויטים, חיים ומוות, שנאה עיוורת חסרת פשר לצד אהבה טהורה וסקס יצרי ומחוצף. הכל נרקח לכדי תבשיל משביע שמשאיר את חותמו להרבה זמן. זוכרים שכתבתי פה פעם שאני כמעט ולא בוכה מספרים והספר היחיד שאני יכולה לזכור שבכיתי בסופו היה "מיי פירסט סוני"? אז הנה, תוסיפו עוד אחד לרשימה.

(1) אני חייבת לציין בצער שבניוף גם עיבד לתסריט את "רודף העפיפונים". לא יודעת אם זה באשמתו, באשמת הבמאי, מארק פורסטר, או בכלל באשמת המקור של חאלד חוסייני, שאותו לא קראתי, אבל נורא סבלתי בסרט הזה.

מהבוקר, כשסיימתי לקרוא את ספרה של מרית בן-ישראל, "בנות הדרקון", אני שוברת את הראש איך להגדיר אותו, ורק לפני כמה דקות, כשהתעוררתי פתאום, הבנתי מה מזכיר לי הספר.

תיכף נגיע לזה, אבל קודם אספר שהספר הוא חלק ראשון מתוך טרילוגיה, שיש בו שלוש גיבורות – ילדות בשם נועה, מרתה ואמל. האחת תל אביבית נטושה ועוד שתיים שנולדו וגדלו בעיר האושר. העיר הזאת היא מקום קצת משונה ויש בה אנשים עם שמות כמו אדוניס בלקינד (ראש העיר), סרח בן תולע (סגנו), מיכה שדה בוכים (קבצן) וצילה אולטרמרין (אשת הדייג). פעם כנראה היה בעיר אושר, אך כיום מאיים עליה דרקון אכזרי, שפעם בשנה שולח לעירייה רשימה עם 12 דרישות לאספקת דברים שונים. הדרישה ה-12 היא תמיד זהה – ילדה בת לא פחות מ-9 ולא יותר מ-11. הילדה הנבחרת (לרוב מדובר בילדות נטושות) משרתת את הדרקון, שקורא לעצמו אבאל'ה, במשך שנה, ונטרפת כשמגיעה המחליפה שלה.

זה בדיוק השלב המתאים לתהות לאיזה ז'אנר בדיוק שייך הספר, אבל אין לי ממש תשובה לזה. הוא קצת כתוב כספר לילדים, אבל יש בו קריצות לקורא ומודעות עצמית, הוא קצת פנטזיה, קצת אגדה, קצת משל וקצת הרבה דברים, ומה שהבנתי לפני כמה דקות הוא שבן-ישראל כותבת כמו ילד שמצייר בגואש בפעם הראשונה. מאוד צבעוני ומלא חדווה ונדמה שהיא משתפת את הקורא בנסיונות שלה לראות מה אפשר לעשות עם הדבר הזה, והי, למה שלא אשים פה כתם כחול, ואדום, וצהוב, וקצת ירוק ועוד כחול.

מכירים את הספר "הנסיכה שלבשה שקית נייר"? אם כן, סביר שהוא יקפוץ לכם לראש כשתקראו את "בנות הדרקון". למה? כי גם ב"בנות" הבנות הרבה יותר חכמות והבנים טפשים או מרושעים או עלובים. ובכלל, נראה לי שהספר יתחבב עד מאוד על הקהילה הלסבית, ובכל מקרה נשים יאהבו אותו יותר מגברים, שעשויים לחוש עקצוץ לא נעים כשיראו איך הם מוצגים בו.

הבוקר סופסוף סיימתי את 674 העמודים של ספרה של יעל הדיה, "עדן". נתחיל מהשורה התחתונה: מאוד אהבתי את הספר. לשם השוואה, את "שלושה סיפורי אהבה" של הדיה שנאתי ואת "תאונות" לא קראתי.

עדן הוא סיפורם של כמה אנשים שגרים במושב באזור המרכז, פעם מושב חקלאי עם שדות ותרנגולות והיום אוצר נדל"ני שמגדלים בו בעיקר וילות ותושביו הם משפחות בורגניות שרצו לגור מחוץ לעיר. ההווה של כל הספר הוא בן חודש בלבד, אך במהלכו יש גלישות רבות אל העבר.

הדמויות העיקריות הן אלונה ומרק, זוג פרוד שלא טרח להתגרש. הם גרים במרחק הליכה זה מזה. אלונה היא בת המושב שחזרה אליו לאחר שנים. אמה עדיין גרה שם. היא עורכת ספרים במקצועה. למרק יש מסעדה קטנה ומצליחה בפאתי המושב. יש להם שני ילדים, מאיה, כמעט חמש, ועידו, שלוש וחצי. יחד איתם גרה גם רוני בת ה-16, בתו של מרק מנישואיו הראשונים. אמה של רוני, ג'יין, חיה בארה"ב.

זוג נוסף הם דפנה ואלי. הוא עורך דין והיא פעילה באיזו תנועה לא פוליטית. כבר שבע שנים הם מנסים להכנס להריון, עם טיפולים והכל, ללא הצלחה. ובנוסף יש עוד כמה דמויות משנה.

בכל פרק מובא סיפורה של אחת הדמויות (בעיקר מרק, אלונה, דפנה, אלי ורוני) ואחד הדברים שהכי מצאו חן בעיניי זה העובדה שהסיפורים הם בגוף שלישי, ולא בגוף הראשון המאוס. צורת הכתיבה היא אסוציאטיבית, כשאירוע אחד מזכיר אירוע אחר וגם אם לקראת הסוף מתרגלים גם לתבנית הזאת ואפשר לצפות בדיוק מתי תהיה גלישה אסוציאטיבית כזאת, זה עדיין מאוד נעים לקריאה.

חייבים להודות, אני לא בדיוק מתחברת לחומרים שבהם עוסק הספר, ובהם הרבה דברים שקשורים למשפחה בכלל וילדים בפרט. בהתחלה היה לי מאוד קשה, אבל עם ההתקדמות גיליתי שתושבי עדן מרתקים אותי, למרות שלו הייתי נקלעת למחיצתם הייתי סובלת מאוד.

ריבוי הדמויות מאפשרים לקורא לבחור לו ביתר קלות את הדמות שאיתה הוא הכי מזדהה. אני חושבת שמושא ההזדהות שלי הוא מרק, ודווקא בגלל שהוא הכי רחוק ממני שאפשר. הוא פשוט הדמות הכי אמיתית שם, הכי תמימה ושעושה הכי פחות חשבונות ולכן הכי קל לאהוב אותו. גם את רוני קצת הבנתי, כי בניגוד לצרות של ההורים שלה עם הילדים הקטנים, את צרות הנערה שלה אני עוד זוכרת. אחד הדברים שמטרידים אותה זה עניין הנואשות. היא לא רוצה שיחשבו שהיא נואשת, בשום דבר שהיא עושה. הבחור שהיא אוהבת, החברות שלה והבגדים שהיא לובשת. בת עשרה טיפוסית, נו. אבל אם אני צריכה לבחור דבר אחד שמאפיין את כל תושבי עדן, הרי שזו בדיוק אותה נואשות. הנואשות שמאחורי החיים הקטנים של כל אחד. 

מומלץ ומתאים מאוד ליום כיפור.

יש תמורה לחופשה. הרגע סיימתי את ספרה המוצלח של שריל בנארד, "להדליק את הבנות" (בהוצאת חרגול האהובה). מדובר, על פי ההגדרה בגב הספר, ב"אוטופיה פמיניסטית", שאני הייתי מגדירה אולי כמד"ב מגדרי.

בעולם העתידני של שריל בנארד התחוללה מהפכה וכעת הנשים הן השולטות. זה אומר שהרוב נחמד ויפה. יש במשרדים מפיצי ריח ומצברוח, אין אונס, רצח ואלימות וליתר בטחון כולם עונדים רצועה עם כפתור מצוקה. בשביל להבטיח את קיומו של העולם הנחמד הזה, כל הגברים נשלחו לחינוך מחדש וגברים מהמשטר הישן שלא הצליחו לחנך אותם הושמו בשמורה מיוחדת.

גיבורת הספר, ליסה, עובדת במיניסטריון המחשבה ובתחילת סיפורנו היא מקבלת משימה להמציא פנטזיות מיניות חדשות לנשים, במקום הפנטזיות רוויות האלימות ואי השוויון שהיו אפייניות למשטר הישן. לצורך ביצוע המשימה ממונה לליסה עוזר. הוא מחונך מחדש (מחמ"ח) שחסרות לו כמה בחינות והערכות בשביל להיות גבר חדש מושלם. השניים סורקים לצורך משימתם עשרות טקסטים ישנים, אך זה בעיקר גורם לליסה להזדעזע.

הפסקה לציטוט שאולי יסביר כמה דברים:

"אתם בטח שואלים את עצמכם, 'אלוהים אדירים, איך קרה שהנשים השתלטו על העולם?' אני רואה שאתם לא תתנו לי להמציא תסריט משמח כזה סתם כך. אני רואה שתכרילו אותי להסביר לכם בדיוק איך זה קרה. כל מה שאני יכולה לומר לכם בשלב זה הוא שזה לא יהיה סיפור סביר במיוחד. אתם תצטרכו פשוט לבלוע אותו, להשהות את חוסר האמונה וכל זה... חוץ מזה, אני טוענת שאם אתם נותנים לג'ורג' אורוול ולאלדוס האקסלי להתחמק מהסברים להמצאות הנועזות שלהם, אז אתם חייבים לנהוג גם כלפיי באותה מידה של אדיבות. באמת. אם אתם מוכנים לקבל את זה שבהמות משק משתלטות על העולם (ואני דווקא חשבתי על "1984" - גע"ס), אז לא צריך לעשות עניין כל כך גדול מנשים.

גם חילופים בעמדות הכוח - אפילו ממגדר אחד לשני - זה רעיון מתקבל על הדעת. למרות שלא הייתי עוצרת את הנשימה בציפייה לשינוי כזה, אם לומר את האמת. ובכל זאת, אינספור חוקרות, בעיקר הפמיניסטיות (מן הסתם לסביות) הרדיקליות והפנאטיות שבהן, אלה שלעולם לא עקבלו קביעות, מאמינות שהיפוך מגדרי בעמדות הכוח אכן התרחש לפחות פעם אחת בעבר; שהעולם היה מטריארכלי, עד שיום אחד הגברים אמרו לעצמם, לעזאזל, אנחנו יותר גדולים מהן, ועשו מהפכה".

בנקודה הזאת, באופן קצת תמוה, משתנה עלילת הספר. מתברר שהגברים לא ממש מקבלים בהכנעה את מצבם ומתחת לפני השטח רוחשות כוונות רבולוציוניות (או קונטרה רבולוציוניות). מסתבר שיש להם מחתרת גדולה בשם "הרמוניה", שזוממת להשיב את המשטר הישן לקדמותו. ליסה ועוזרה הנאמן ג'סטין מגוייסים בשביל לחדור לשורות "הרמוניה" ולחשוף את המזימות המרושעות של הגברים.

יותר מזה לא אספר מפאת הספוילר ורק אגיד שמדובר בספר משעשע, אך גם מעורר מחשבה (מעט משעשע מדי מכדי לעורר מחשבה מאומצת מדי) ובהחלט מומלץ.

מהירות האור היא 300 אלף קילומטר בשנייה. ומהי מהירות החושך? האם החושך מהיר מהאור כי הוא היה שם קודם?

הסוגייה הזאת מאוד מעסיקה את לו ארנדייל, גיבור ספרה הנפלא של אליזבת מון, "מהירות החושך" (תרגמה מאנגלית: יעל סלע-שפירו. הוצאת גרף). ארנדייל הוא אוטיסט בשנות השלושים בחייו. הסיפור מתרחש בעוד כמה עשרות שנים מעכשיו, בעתיד שבו ניתן לתקן תינוקות אוטיסטים כבר מלידתם, ומבוגרים אוטיסטים, כמו ארנדייל, שנולדו מוקדם מדי מכדי להנות מהטכנולוגיה הזאת, נשארו אוטיסטים, אך טכנולוגיה אחרת איפשרה להם ללמוד לדבר ולתפקד באופן סביר יחסית.

ארנדייל, יחד עם אוטיסטים נוספים, עובד כמזהה ומחולל דפוסים בחברת מחקר. הוא סובל מתסמינים אוטיסטיים, אך הצליח להפנים את המינימום הנדרששל קודים חברתיים שיאפשרו לו לחיות באופן עצמאי. הסיפור עצמו מסופר בגוף ראשון, כשהדובר הוא ארנדייל המספר על חייו. מדובר בחיים מאוד מסודרים - בכל יום יש לו פעילות קבועה אחרת והשיגרה שומרת אותו יציב.

היציבות הזאת מתערערת כשמתברר שיש טיפול ניסיוני שאמור להפוך אוטיסטים בוגרים ל"נורמלים" וארנדייל נקרע בין הרצון להיות כמו כולם ולהגשים חלומות ישנים לבין רצונו להישאר כמו שהוא.

מחברת הספר, אליזבת מון, שהיא בעצמה אם לילד אוטיסט, מאפשרת לנו הצצה לעולמו הפנימי של האוטיסט. זה גורם לקוראים (או לפחות לקוראת הזאת) להבין טוב יותר את עולמם של האוטיסטים. הם נחשבים פגועים ואנחנו נורמלים, למרות שזיהיתי אצל עצמי לא מעט מוטיבים "אוטיסטיים", שאני מניחה שקיימים אצל כולם.

לא, לא קשור לסרטו של מייק לי. זהו שם ספרה הראשון של שוש עטרי.

כמה מהאנשים שאני מכירה הרימו גבה מזלזלת כשסיפרתי להם ששוש עטרי כתבה ספר, אבל אני דווקא תליתי בו כמה ציפיות. למרות שאת עטרי אני מכירה בעיקר ממפעלותיה ברשת ג' של האייטיז, דווקא סמכתי עליה והאמת שלקח כמעט חצי ספר עד שהתבדיתי.

"סודות ושקרים", שאני מחבבת את עיצוב העטיפה שלו, הוא רומן בגוף הראשון שגיבורתו היא שירה מילר. בחורה בת כארבעים שמספרת את קורות חייה בהווה ובעבר לסירוגין. חיים לא קלים היו לגברת מילר מאז שנולדה למשפחה דתית ברחובות ועד היום, כשהיא תל אביבית חילונית שמתפרנסת מחיבור תשבצי היגיון וחידונים. הספר מתחיל מצויין. עטרי, בדיוק כמו שציפיתי, יודעת לכתוב, היא אינטליגנטית, יש לה עברית טובה וחיבה למשחקי מילים. משום כך ממש נהניתי מ-150 העמודים הראשונים (מתוך כ-470) וחיכיתי לכל רגע פנוי בשביל להמשיך ולקרוא.

הבעייה היא שאחר כך הספר, כמו הגיבורה שלו, מתגלה כמעיק ברמות כאלה שאני פשוט לא מסוגלת לסיים אותו. לשירה מילר יש דפוס מאוד הרסני בכל מה שנוגע למערכות יחסים. היא מנדנדת לבני זוגה כבר בתחילת הקשר, מוצאת סיבות טפשיות למה לקשר אין סיכוי ובוחנת ומנתחת עד זוב דם כל הברה שבן זוגה אומר. רובנו (חוץ מכמה בנות מזל) מכירות על בשרנו את הדפוס הזה, אבל עוד לא פגשתי אף בחורה שהוא כל כך חמור אצלה ואצל הרוב המוחלט של הבחורות, ברגע שמגיע מישהו שמתאים להן ויש להן בטחון בקשר, פתאום הדפוס נעלם והאמון והיחסים הבריאים דוחפים החוצה את האובססיות.

בעייה נוספת היא היהירות של עטרי. אולי אני טועה, אבל יש תחושה חזקה שעטרי כותבת בספר על עצמה או לפחות היא נתנה לגיבורה שלה לא מעט מאפיינים שלה עצמה. משום כך זה די מעצבן לקרוא את כל וידויי ה"הייתי הכי חכמה" ו"אני מבריקה, יפה ומוצלחת". גם פה, בחורות מהחיים שנוהגות ככה בדרך כלל מחפות על מחסור חמור בביטחון עצמי ומעיקות בכך על סביבתן.

אני אחכה בסבלנות לספר הבא של עטרי, בתקווה שהיא תרגע קצת.

אח, איזה ספר חמוד ומקסים ועם זאת מפזר לא מעט חצי ביקורת לכיוונים שונים. היכרותי עם היצירה הפינית היא מאוד דלה ומסתכמת ב"איש ללא עבר" של אקי קאוריסמקי ובספר הזה של ארטו פאסילינה, אבל אם לשפוט משניהם, לפינים יש הומור מאוד מעודן, הומור של מחוות קטנות.

למעשה יש כמה קווי דמיון בין הספר והסרט. בסרט של קאוריסמקי הגיבור מאבד את זכרונו ועובר לחיות בשכונה ענייה בחברת אנשים פשוטים וחמים. ב"שנת הארנב" הגיבור פשוט מחליט לעזוב הכל, להותיר את עברו מאחוריו ולנדוד ברחבי פינלנד יחד עם ארנב אחד, שבתחילת הספר ניצל מדריסה.

חובבי החיות ישתגעו מתיאורי הארנב ומעשיו. בשיא הרצינות ובאותה מידה של תשומת לב שפאסילינה מקדיש לכל אחד אחר מהאנשים בספר, כך הארנב זוכה למלוא הכבוד שהוא ראוי לו. גיבור הספר, וטנן, הוא עיתונאי שמואס בחיים המסודרים בהלסינקי ויוצא למסע שבמהלכו הוא פוגש אנשים רבים, שומע סיפורים מבדרים ואף נתקל בכמה עוולות ומקרים אבסורדים, לרוב כאלה שנובעים מבעלי שררה כלשהם.

החלק היפה בכל זה הוא שלמרות שהספר תורגם רק עתה לעברית, הוא כבר בן 29 וזה גם ספרו הראשון של פאסילינה בכלל שמתורגם לעברית, ומדובר בסופר מאוד פורה. יהיה מעניין לקרוא דברים נוספים שלו.

לו אני העורכת של ספרו של הרלן קובן, "הנעלמים", הייתי שולחת אותו לכתוב את הספר מחדש. קובן כתב ספר מתח מלא פיתולי עלילה, התפתחויות בלתי צפויות והפתעות, אבל השפה שהספר כתוב בה, ישמרני האל, היא כשל ילדה בת 12 במקרה הטוב.

גיבור הספר הוא וויל קליין, שגדל בפרברי ניו ג'רזי, וכרגיל במקומות השקטים והמטופחים האלה, מתחת לפני השטח רחש הרבה רוע. הספר מתחיל במותה של אמו של וויל. שלושה ימים לפני מותה היא מספרת לבנה שאחיו קן חי ובמהלך השבעה הוא מגלה לפתע תמונה של קן, שנעלם 11 שנה קודם לכן, לאחר שהואשם באונס וברצח. מכאן הכל מתחיל להסתבך והאמת נחשפת לאט לאט.

אין לי ממש טענות כלפי הסיפור, חוץ מהעובדה שכשאתה מתבסס על אלמנט ההפתעה ועל מוטיב הדברים-הם-לא-כמו-שהם-נראים, כדאי לא למשוך יותר מדי זמן עם הגילוי, כי בערך במשך שני השלישיפ הראשונים של הספר, איך שהדברים נראים לא מושך במיוחד לקרוא.

אבל הבעייה הגדולה ביותר של הספר, כאמור, היא בסגנון. יש שם הרבה יותר מדי משפטים בודדים שפסקה נפרדת כדי להעצים את הדרמטיות. למשל, "מק'גווין לא קנה גם את זה" או "אני לא אוהב ארונות קבורה פתוחים". לא ברור בשביל מה זה טוב. הספר מותח מספיק ולא צריך אמצעים מלאכותיים בשביל להדגיש את זה. צורת הכתיבה הזאת היא ילדותית ומעצבנת.

תרשו לי רגע לחלוק על טולסטוי. כל משפחה אומללה אומללה על פי דרכה? אני לא חושבת. אם נבדוק היטב את אומללותן של המשפחות סביבנו (מה שאף אחד לא עושה, כי כולם מסתפקים באומללות הפרטית שלהם), נגלה כי רוב האומללויות המשפחתיות מאוד דומות בבסיסן ונבדלות רק בתנאים הסביבתיים.

גם משפחת לבמרט, בספרו של ג'ונתן פראנזן "התיקונים" היא משפחה אומללה. לא שונה במיוחד ממשפחות אחרות, ובכל זאת, זה אחד הספרים הכי מדכאים שקראתי, ועוד לקח לי חודש וחצי לעשות את זה. הספר מחולק לכמה חלקים, כשכל חלק מוקדש לבן משפחה אחר (כל אחד משלושת הילדים וההורים) + עוד כמה חלקים, עם חפיפה מסויימת באירועים.

אם משפחת למברט היתה חיה בארץ ולא במערב התיכון של ארה"ב, היינו יכולים להגיד שמדובר במשפחה פולנית "קלאסית", שבה, על פניו, כולם מאוד מוצלחים, עם משרות טובות ומכובדות, אבל בפנים הכל רקוב. הבן הבכור, גרי, הוא יועץ השקעות מכובד, שהחליט, באופן בריא דווקא, לוותר על המירוץ לכסף ולהקדיש יותר זמן למשפחתו, אבל בינתיים הוא נאבק בדכאון קליני ובבעיית שתייה ומנסה להסתדר עם אשתו, שמסיתה נגדו שניים מילדיו. הבן האמצעי, צ'יפ, היה פעם בעל קריירה אקדמית מבטיחה, אך שורה של הסתבכויות רומנטית הותירה אותו מובטל וחייב כסף (בעיקר לאחותו) והוא נגרר לעבודה מפוקפקת בליטא. הבת הקטנה, דניז, היא שפית מחוננת, שמרוויחה הון, אך גם לה יש צרות רומנטיות שמסבכות אותה.

ויש גם את ההורים. איניד למברט היתה בחורה צעירה עם כישורים פיננסיים מרשימים, אך היא חיפשה גבר "טוב" להינשא לו ובחרה, בחירה אומללה ביותר, באלפרד, מהנדס צעיר, שעבד בחברת הרכבות. ביום, בזמן שבו מתרחש הספר, אלפרד סובל מפרקינסון ואופיו הבעייתי, שהתגלה מייד עם הכרותו עם איניד, אך היא, כדרכן של נשים רבות, חשבה שהוא ישתנה, רק מקצין.

הקריאה ברובה עוברת די מהר (יחסית כמובן. מדובר ב-664 עמודים) והעובדה שהספר ערוך בחלקים מאפשרת במידת הצורך לוותר על החלקים המייגעים יותר (אני מודה שדילגתי על קורותיהם של ההורים בהפלגת נופש שאיה הם יצאו, כי כל תיאורי הזקנים שם הוציאו אותי מדעתי וגם על חלק מקורותיו של צ'יפ בליטא).