עניינימים

"נשים לא מחייכות כשהן עוזבות, חשב. פעמיים עזבו אותו ושום חיוכים לא היו שם. אתה עומד מולן וצופה בחרדה כיצד כל הבעות הפנים הקטנות שהכרת קודם ונתפענחו תמיד כרצונך ונטמעו בתוך שגרת חייך, נמחות בזו אחר זו מתוך פניהן, עד שנותר שם רק קובץ איברים אקראיים עמומים - אף, עיניים, פה, סנטר - לוח חלק חסר מובן".

הקטע היפה הנ"ל נלקח מעמ' 221 בספרה של אילת שמיר, "פסנתר בחורף". עוד לא סיימתי את הספר, אבל אני מרשה לעצמי להמליץ עליו כבר עכשיו. זהו סיפור על תשעה אנשים שנמצאים באותו מקום באותו זמן, אבל גם סיפור על הפצעים האישיים שמרכיבים את החיים של כל אחד מהם.

אני מאוד אוהבת ספרים וסיפורים כאלה. על הצלקות הקטנות שנראות לנו ייחודיות, בעוד שדומות להן מעטרות את עורם של כל בני האדם, ואני מאוד אוהבת אנשים שיש להם מה שנהוג לכנות שלא בצדק "חיים קטנים". הרי גם לאנשים עם החיים שנראים הכי מרתקים וסוערים יש את רגעי הבית והשגרה הקטנים והרגעים האלה משמעותיים יותר מכל רגע גדול.

יש לי בעייה עם "רומן משפחתי", ספרה החדש של עדנה מזיי"א. אני לא אוהבת את השפה שלו. פרטים יבואו כשאסיים לקרוא בו (אני בעמוד 152 מתוך 427), ובינתיים ציטוט:

"הזמן יעבור... הוא לא יעצור דווקא לכבודנו" (עמ' 47)

מדי פעם, בין כל הספרים שאני קוראת (כרגע שלושה ביחד. אל תשאלו), אני נתקלת באיזה ציטוט יפה, שאני מתלהבת ממנו ואחר כך שוכחת. לשם כך החלטתי לפתוח קטגוריה חדשה בבלוג. יכול להיות שבפרספקטיבה של זמן והקשר לא אבין למה אהבתי את זה, אבל שלפחות תהיה לי האפשרות להיזכר. והנה הציטוט הראשון:

"אה, אהבה! מה זאת אהבה? אף אחד לא מסוגל להבין. בנושא הזה המדע חייב לוותר לטובת השירה".

(מרינה לוויצקה, מתוך "כלה מאוקראינה", עמ' 76)