עניינימים

אז אני דווקא בעד לקחת מ"רייטינג" את "5 דברים ש(אני) אוהבת בטלוויזיה, ואחד שלא". אנשים שאין להם חמש תוכניות טלוויזיה שהם אוהבים (מותר גם דברים מהאינטרנט שעוד לא הגיעו לפה), לא מגיע להם להשתתף במשאל.

אני עוד צריכה לחשוב קצת על הבחירות שלי, אז אתחיל רק עם אחת שכן: "משחק מכור", שבדיוק משודרת עכשיו. בניגוד ל"ארץ נהדרת", ההומור שם כמעט לגמרי מילולי, כמו שאני אוהבת, ואני תמיד תמיד צוחקת. בקול.

המשך יבוא.

הייתי מצטטת פה את השיחה שאני עדה לה ברגעים אלה.

(האמת, אולי כדאי שאני אברר אחת ולתמיד כמה אנשים שאני פוגשת במסדרון קוראים פה. אולי אני אכתוב שאוננתי בשירותים של העבודה ואראה כמה אנשים יסתכלו עליי במבטים משונים).

בפינת הרחובות ויצמן ופנקס בתל אביב יש מגרש נטוש שמשמש כמגרש חניה. בכל שנה בחורף הופך המגרש הזה לאגם ברגע שיורדות כמה טיפות ובגלל בעיות ניקוז, האגם לא ממש מתייבש, גם אם ירד גשם לפני כמה ימים. מדובר באטרקציה מוניציפלית ומי שחולף שם יכול תמיד להתרשם מיפי המראה, במיוחד אם מישהו שלא מכיר את המקום החליט לחנות דווקא באמצע ולא בשוליים. אתמול היה טמבל אחד שעשה את זה והבוקר הוא צפוי למצוא את מכוניתו צפה בשלווה כשהמים מגיעים כמעט עד החלון.

(קוראים העוברים במקום ובידם מצלמה, מוזמנים לצלם ולשלוח לי)

והנה עוד פרטים + תמונה.

רגע, עוד התפתחות. החניון הזה מופיע ברשימת החניונים של אחוזות החוף.

בדרך לעבודה, בדרך נמיר לפני הפנייה לרוקח, ראיתי שני שלטים גדולים עם הכתובת "קדימה לגבולות 67'". אני לא לגמרי מעורה בפוליטיקה בזמן האחרון, אז המידע הברור הזה מאוד שימח אותי. עברו עוד שתי דקות עד שתפסתי שבעצם מדובר בשלטים נגד קדימה ולא מטעמה. חבל.

עוד כך וכך ימים לבחירות ואני עדיין מתלבטת בין קדימה לירוקים (כן, אני יודעת שבעבר אמרתי פה משהו על זה שבסוף בטח אצביע שוב למפלגת העבודה, או איך שקוראים לה עכשיו, אבל אני פשוט לא מסוגלת להצביע לפרץ).

(המשחק מיועד לספורטאים, בעלי רקע בפיזיותרפיה או פיזיולוגיה של כף הרגל ואורתופדים חובבים)

הבוקר, כשקמתי להביא את העיתון, הרגשתי תזוזה קלה ברגל שמאל ברגע שדרכתי עליה ומאותו רגע היא כואבת לי. מוקד הכאב הוא באחורי העקב, קצת בצד, בחלק שאינו עצם. לא עשיתי שום פעולה חריגה שתצדיק את זה, אבל בשבת סחבתי לאורך כמאתיים מטר שק של עשרה קילו חול של חתולים, כשלרגליי נעלי בית. בהעדר אפשרות להישאר בבית, חבשתי תחבושת אלסטית והלכתי לעבודה.

שאלתי היא: מה זה והאם יש בכלל ערך לתחבושת האלסטית.

כבר שנתיים שיש לי מנוי לספרייה לעם שלל עם עובד, אבל לאחרונה הם מעצבנים אותי קצת. לפני כמה שבועות קיבלתי לביתי את הספר "אליזבת קוסטלו" שלא הזמנתי (ולא אהבתי) בצירוף מכתב שהספר נשלח אליי כי ספרו של אנטוניו לובו אנטונש לא יהיה מוכן בזמן. הייתי מקבלת בהכנעה את הדין אלמלא יצאו לאחרונה בספרייה לעם שני ספרים, "ברוקלין היתומה" ו"שום גמדים לא יבואו", שבכלל לא הוצעו למנויים. חוץ מזה, עכשיו כבר סוף ינואר 2006 ומבין שמונת הספרים שהזמנתי במנוי של 2005 אחד ("שבת" של איאן מקיואן) הגיע אתמול ועוד שניים ("אסכולה ישנה" של טוביאס וולף ו"יורחי הדבש" של צ'ק קינדר) עדיין לא הגיעו. מה נהיה?

המצרכים:

ארטישוק ירושלמי

תפוח אדמה

מים

התבלינים:

מלח/מלח עשבים

פלפל

זרעי הל

אגוז מוסקט

ג'ינג'ר

פטרוזיליה קצוצה דק

הכלי שהופך הכל למושלם:

בלנדר מוט

הערות:

בעולם מושלם היה לי מספיק ארטישוק ירושלמי ומספיק סבלנות לקלף אותו ולא היה צורך להשתמש בתפוח אדמה.

לפני הטחינה הוציאו את זרעי ההל, אלא אם כן אתם ממש בעניין.

מרק הוא מאכל שאסור לאכול מייד כשהוא מוכן, ולא בגלל שהוא חם. סליחה אם אני נשמעת קצת כמו אייל שני, אבל המרק צריך להירגע מטראומת הבישול ולתת לכל מרכיביו להתוודע זה לזה ולהשלים עם גורלם המשותף. אחרי שהוא עומד קצת הוא גם נעשה מעט יותר סמיך.

תיבול טוב הוא כזה שאפשר לזהות רק מהכף השנייה (או הביס, אם בישלתם משהו מוצק) או אפילו קצת אחרי. אם בטעימה הראשונה הרגשתם את הג'ינג'ר - סימן ששמתם יותר מדי ממנו. כנ"ל לגבי אגוז המוסקט.

לו היתה לי בבית שמנת חמוצה, היה יכול להיות מאוד מוצלח לשים כף ממנה מעל כל קערת מרק שאני מגישה.