עניינימים

נמצא בספרה של הדס מטס, "רבע עוף". זאת בטח לא היתה הכוונה שלה, והספר בכלל עוסק ב"התמודדות היומיומית של אישה, רעיה, אם, בעלת קריירה שרואה את כל העולם שסביבה בפריזמה של 'אני שמנה'", אבל אצלי הפריזמה היא אחרת. העובדה שהגיבורה כל הזמן אוכלת לא ממש מטרידה אותי. מקסימום תיאורי האוכל קצת גורמים לי לרעב. מה שכן גורם לי למועקה גדולה זה תיאורי המפגשים המשפחתיים והמועקה שבחובת ההשתתפות בהם, ההערות הפולניות של החמות ועוד עניינים כאלה.

חוץ מהמועקה אני מאוד מרוצה מהספר. למרות הפסקה הקודמת שלי יש בו הרבה הומור וחן רב, והוא קולח וכתוב בשפה שבה גם אני מדברת. (אבל עם כמה שגיאות הגהה די מביכות, לתשומת לב הנוגעים לדבר).

אז בפעם הבאה שמישהו יעז לתהות לידי בקול רם מה עם משפחה, אני מייד שולחת אותו אל הדס (או אל בעלה, שבעצם אשם בהכל).

עדכון 24:30: טוב, כנראה שבכל זאת הספר משפיע עליי גם בעניין האכילה/שומן/דיאטה וכו', כי קצת אחרי 23:30, שזאת בערך השעה שבה רווית, גיבורת הספר, מתיישבת מול הטלוויזיה עם צלחת עמוסת אוכל, אני עליתי על ההליכון מול הטלוויזיה והלכתי שלושה קילומטר.

בעמ' 16 בידיעות נכתב הבוקר על יוזמה חדשה של זק"א להפחתת תאונות הדרכים, שמשרד התחבורה עתיד כנראה להצטרף אליה. הרעיון הוא לתלות תמונות של נפגעי תאונות דרכים קטועי גפיים בצדי הדרכים. לצד התמונות, חלקן קשות לצפייה, ייכתב "תסתכלו לנו בעיניים". בנוסף יתייצבו לעמוד במשמרות בשולי הכבישים המסוכנים נפגעי תאונות אמיתיים שיעמדו שם עם שלטים המבקשים להסתכל עליהם.

מה אגיד לכם, יוזמה גאונית ממש. לבקש מנהגים בכבישים מסוכנים להסתכל הצדה למראה מסיח דעת במקום על הכביש.

רק מחר למעשה, אבל הסיכוי שאזכור את זה מחר הוא קטנטן, אז קבלו כבר עכשיו פוסט יומולדת חגיגי.

בהכל אשם צביקה (שבינתיים עבר למחוזות אחרים) שדיווח בהתרגשות שבלוגים זה הדבר הבא, אבל חסרים בארץ בלוגרים רציניים שיכתבו על עוד דברים מלבד מה הם עשו היום והציע שאפתח בלוג. בשלב ההוא הייתי אחרי גמילה מאוד מוצלחת מהאינטרנט ולא כל כך בא לי להתחיל עם זה שוב, אבל הוא ביקש כל כך יפה, שלא לומר ניג'ס בלי הפסקה, שהבטחתי לחשוב על זה ושאם אמצא נושא לבלוג, אפתח אחד.

כמה ימים אחר כך מצאתי נושא. באותה תקופה היה לי מנוי לשני עיתונים, ידיעות והארץ, ומכיוון שדפדוף מדוקדק מדי בוקר וחיפוש שגיאות, ידיעות מצחיקות או שטויות מעצבנות שדרך כלל כותבים בעיתונים זה תחביב ידוע שלי, החלטתי שזה יהיה הנושא של הבלוג שלי ואף קראתי לו בהתחלה "כתוב בעיתון". הפוסט הראשון עלה בשבת בצהריים, 18 בינואר 2003, ולמחרת התחלתי באמת.

(הבלוג של צביקה נפתח שישה ימים קודם ושלושה ימים לפניי פתח עידוק את הבלוג שלו (אף הוא בעידודו של הצביק), והביא גם את עופרניקוס).

זהו בעצם. היו תקופות פוריות יותר ופוריות פחות ובשלב מסויים החלטתי להרחיב את הגבולות הנושאיים של הבלוג ושיניתי את שמו ל"עניינימים". השהות פה הרבה פחות אינטנסיבית מאשר בגלגולים וירטואליים קודמים שלי, לא היתה לו משמעות מקצועית עבורי ובכל ארבע השנים האלה שכבתי רק עם בנאדם אחד שהכרתי דרך הבלוג, וגם את זה עשיתי במשך שנתיים.

כך שאם לסכם, הבלוג הזה לא הביא לי עבודה ולא הביא לי זיונים, אבל בכל זאת אני מחבבת אותו ונראה לי שאשאר.

(מייד המתכון)

בעוד שלושה חודשים פחות יום יש לי יומולדת. כזכור לכולנו, ההסכם הבלתי כתוב שלי עם קופת חולים הוא שאני מגיעה לשם רק פעם בשנה, ביומולדת או בסביבתו, כדי לעשות בדיקות דם ולוודא שאני לא הולכת למות. לא מדברים שאפשר לגלות בדם בכל אופן. מכיוון שכך, שלושה חודשים לפני אני מתחילה לרמות ולאכול בריא במיוחד, כדי לתקן את הדרוש תיקון.

מכיוון שכך, החלטתי לסעודתי הלא בריאה האחרונה להכין מהו עם המון חמאה, כי אלוהים יודע שחמאה הולכת להיעדר מהתפריט שלי בחודשים הקרובים. מישהו כנראה שמע את המשאלה שלי ושלשום התפרסם ב"זמנים מודרנים" מתכון למאפינס ג'ינג'ר ולימון. זאת היתה עבודה לא קלה שהשאירה אותי עם כיור מלא כלים, אבל התוצאה כל כך טעימה ששווה להשקיע קצת. המתכון שלפניכם הוא ל-12 מאפינס.

המצרכים לתערובת הג'ינג'ר:

40 גרם ג'ינג'ר טרי, לא מקולף. לקצוץ לחתיכות קטנות (אני קצצתי לחתיכות ממש קטנות בקוצץ חשמלי)

רבע כוס (50 גרם) סוכר

רצועות קליפה (משיגים בעזרת קולפן) מלימון אחד - חתוכות לחתיכות קטנות מאוד

מבשלים בסיר את הסוכר והג'ינג'ר 2-3 דקות עד שהסוכר נמס. מצננים ומוסיפים פנימה את חתיכות קליפת הלימון

המצרכים לבצק:

2 כוסות קמח

חצי כפית סודה לשתייה

שליש כפית אבקת ג'ינג'ר

רבע כפית מלח

150 גרם חמאה רכה

1 כוס סוכר

2 ביצים

שני שליש כוס רוויון

כף ורבע מיץ מלימון טרי

גרידה מלימון אחד

60 גרם (שליש כוס) חתיכות ג'ינג'ר מסוכר (מהאלה עם המעט סוכר) חתוך לחתיכות קטנות

(במתכון המקורי אומרים להקציף דברים. אני עשיתי הכל במעבד מזון רגיל)

מערבבים את החמאה והסוכר כחמש דקות במהירות גבוהה (או כמו אצלי, שהחמאה לא היתה רכה מספיק - עד שזה מפסיק לזוז)

מוסיפים ביצה אחר ביצה במהירות נמוכה יותר, ומחכים עד שכל ביצה נבלעת היטב בתערובת

מערבבים את החומרים היבשים (קמח, מלח, אבקת ג'ינג'ר, סודה לשתייה) ומוסיפים שליש מהם, מוסיפים שליש כוס רוויון. אחר כך עוד שליש מתערובת הקמח, עוד שליש כוס רוויון ואת שארית הקמח. מערבלים רק עד שיש תערובת אחידה ולא שנייה אחרי

מוסיפים בערבוב ידני את מיץ הלימון וגרידת הלימון, חתיכות הג'ינג'ר המסוכר ותערובת הג'ינג'ר וקליפות הלימון שבישלנו בהתחלה

שמים בתבנית המאפינס ובתנור שחומם מראש ל-180 מעלות ואופים 25-30 דקות, עעד שמזהיב ועובר את מבחן הקיסם.

יוצא טעים שאתם לא מאמינים

שבת שלום

הקמפיין הנוכחי של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים המשווה בין נהיגה בשכרות לרצח (או אפילו רצח בכוונה תחילה כמו שמקריין אברי גלעד ברדיו) מזכיר לי קצת את הקמפיינים של הרשות למלחמה בסמים נגד מריחואנה.

נכון, יש אנשים שהיו מעורבים בתאונה קטלנית אחרי בירה אחת ויש אנשים שעישון כמות קטנה של גראס עורר אצלם התפרצות פסיכוטית או מה שהם לא טוענים שם, אבל רובם הגדול של הנהגים מסוגלים לנהוג מצוין גם אחרי שתייה של דברים יותר רציניים מבירה אחת ורובם הגדול מעשני המריחואנה לעולם לא יעברו לסמים קשים יותר.

להאשים את הבירה בתאונה זה לעשות עבודה קלה ולהתעלם מהאמת הקשה בהרבה לטיפול. זה לא האלכוהול שעושה נהגים לא זהירים, שחצנים או חושבים שהכביש של אבא שלהם, אלא בעיה אישיותית-התנהגותית, בדיוק כמו שלא המריחואנה גורמת להתמכרות להרואין. אפילו באתר של הרשות לבטיחות בדרכים מופיע מחקר הגורס שדיבור בסלולרי תוך כדי נהיגה, גם אם משתמשים בדיבורית, מסוכן יותר מנהיגה בשכרות.

קמפייני הפחדה כאלה הם בדרך כלל גזירה שהציבור לא רוצה או לא יכול לעמוד בה ומי שהגיע הביתה בשלום אחרי שתי בירות, כבר לא יקשיב לשום קמפיין, גם כשייאמרו בו דברים נכונים.

מכירים את זה? למה זה קורה?

ואם אנחנו כבר בעניין של שאלות: למה בעצם אסור להכניס אוכל חם למקרר?

והפסיק לצאת.

אבל בואו נתחיל מההתחלה: ירד גשם כשהתעוררתי בשמונה בבוקר והיו לי הרהורי כפירה קשים ורשימת תירוצים הגיונית לגמרי שיסוו את העובדה שסתם לא בא לי לצאת מהמיטה. בכל זאת קמתי, שתיתי כוס קפה שחור, אכלתי דייסה ושלוש פרוסות עוגת גזר ויצאתי לצעוד לכיוון תחנת מד"א בר"ג. בינתיים הגשם פסק והשמש יצאה. זה נראה היה יום מושלם לתרומת דם. בדרך שתיתי עוד כמעט ליטר מים והרגשתי מוכנה. היתה לי בחחילה קלה בגלל שאכלתי יותר מדי, אבל היא עברה עד שהגיע תורי. כאן המקום לציין שהציבור לא נשאר אדיש לקריאות המצוקה של בנקאי הדם. כשהגעתי היו בתור לפניי עוד שלושה וכשיצאתי היו בחוץ עוד איזה שבעה. לחץ הדם שלי היה סביר (110/80), ההמוגלובין הגבוה ביותר שאי פעם היה לי (14.1) והכל נראה מבטיח.

הטעות הגדולה שלי היתה כשנשכבתי על המיטה הפנויה ולא חיכיתי שהמיטה הלא פנויה תתפנה. הסיבה היא שבמיטה הפנויה התרומה היא ביד ימין ואילו בלא פנויה - ביד שמאל. במעורפל זכרתי שכשעושים לי בדיקות דם זה ביד שמאל, אבל לא לגמרי הייתי בטוחה ולכן לא התעקשתי. מכאן והלאה הכל התחיל להשתבש. רצועת הגומי על הזרוע כאבה לי, השריר כאב לי מלללחוץ שוב ושוב על כדור הגומי ולקח לדם כמה שניות ארוכות עד שהוא הואיל בטובו לצאת. המתרימה בשב ההוא כבר ראתה שיש בעייה והודיעה לי שאני כבר לא אשכח אותה ושכשאחזור הביתה אצטרך עשות קומפרסים קרים על הווריד, למרות שגם ככה זה הולך להתנפח ולכאוב.

ואז, אחרי חצי שקית, הדם שלי החליט שהוא לא בעניין יותר והפסיק לצאת. היא נשבעה לי שיש מה לעשות גם עם חצי מנת דם. אני לא לגמרי בטוחה שאני מאמינה לה. בכל אופן, חוץ מזה שהיד באמת קצת כואבת, קצת נפוחה ועם כתם כחול קטן, אני מרגישה מצויין ולא היתה לי אפילו צל צלה של סחרחורת (טוב, זה כי עיקר הדם שלי נשאר בתוך היד).

נראה לי שאנסה שוב בעוד חצי שנה.

דווקא תכננתי לבגוד. בהרצל, החשמלאי שלי. לא ברור מה עבר לי בראש, העובדה שהחנות שלו היתה סגורה כשהחלטתי שאני צריכה חשמלאי גם עזרה לזה. אז הלכתי לחנות החשמל השנייה שבהמשך הרחוב ולקחתי את הטלפון של החשמלאי שלהם. קבענו להיום בבוקר, בין תשע לעשר. חיכיתי עד 11 והוא לא הגיע. יצאתי מהבית וישר הלכתי להרצל ומלאת רגשות אשמה ביקשתי שיגיע היום בערב. והוא הגיע, וסידר לי את כל בעיות החשמל, כולל בעיית המזגן הקופץ ולקח פחות ממה שחשבתי שזה יעלה.

סליחה, הרצל. לעולם לא אחשוב לבגוד בך שוב.

(ואם זה מעניין מישהו - לחשמלאים יש הרבה יותר עבודה בחורף מאשר בקיץ. גם כי בקיץ המכשיר החשמלי הרציני היחיד שעובד זה מזגן, וגם בגלל נטייתם של תנורים לשרוף את השקעים. "אם ידוע שתנורים שורפים שקעים", הקשיתי על הרצל, "למה מראש לא מייצרים אותם ככה שלא יעשו את זה?". "אההה", הוא אמר, "זה כי לייצר אותם מחומרים טובים שלא ישרפו את השקעים זה יקר")

מחסור הדם בארץ, ובמיוחד המחסור בסוג הדם שלי, O פלוס, נגע ללבי ואני מתכוונת ללכת ביום שישי לתרום דם. בפעם הקודמת זה נגמר בבילוי בן שעתיים על רצפת תחנת מד"א בר"ג, כשחיכיתי שיחזור לי לחץ הדם אחרי שהתעלפתי. ברשימת האנשים שאינם רשאים לתרום דם מצוין גם "אם היתה תגובה קשה מאוד בתרומות קודמות, כמו איבוד הכרה או התכווצויות". אז בסדר, התעלפתי, כלומר איבדתי את ההכרה, אבל נראה לי מוגזם לתאר את זה כ"תגובה קשה מאוד" ולכן אני לא מתכוונת לדווח על זה, מה גם שבפעם הקודמת הדבר היחיד שאכלתי לפני התרומה היה חצי שקית במבה והפעם אני מתכוונת לאכול הרבה יותר קודם.

דיווחים יגיעו לאחר מעשה, ואתם כמובן מוזמנים לתרום גם.