עניינימים

זוכרים את עוגת הלימון? ובכן, החליפו את החמאה במתכון בשקדיה או תואם שקדיה (הטחינה הגולמית של השקדים, שרכיביו כוללים רק דבר אחד: שקדים) ואת חתיכות קליפות ההדרים בחתיכות שקדים וקשטו בפרוסות שקדים מלמעלה והרי לכם עוגה שהיא גם יפה וגם טעימה (למרות שאני מעדיפה את המקור).

ולשלב ההוכחות:

עד שעברתי לגור על ציר הרצל בר"ג (בפעם הראשונה ב-96' ובפעם השנייה באוגוסט 2006) הייתי משוכנעת שהבייגלה הקטנים שנמכרים בפיצוציות חייבים להיות ממש קשים, ושהם באים רק בשתי צורות: או עם ריכוז מלח בלתי אפשרי בצד אחד ובלי שום מלח על שאר הבייגלה או עם חמישה גרגירי שומשום ותו לא.

המעבר מזרחה חשף בפניי עולם חדש ועובדה מדהימה - זה לא חייב להיות ככה! הבייגלה הרמת גני (ובמיוחד המקום הקטן על הרצל, כמעט בפינה עם ז'בוטינסקי) מספק תמורה מושלמת לשלושת השקלים שלכם. הוא גם רך, גם חם אם מגיעים בזמן המתאים, וגם יש בו תוספות נדיבות ואחידות: המון שומשום, או זעתר או החביב עליי - בייגלה הבצל (ואולי יש גם עם מלח. אף פעם לא בדקתי).

שיהיה יום חם, אה?

השאלה הזאת, שנשאלה לא אחת  אודותיי, הפכה היום שוב לרלוונטית, בשעה שבתנור שלי מתקררים ברגע זה מאפינס אבוקדו שהכנתי. כן, כן, מה שאתם שומעים - מאפינס אבוקדו (מלוחים. גם להרפתקנות שלי יש גבול). טעמתי אחד. יכול להיות שהייתי צריכה לשים קצת פחות מלח. אבל די די טעים. נדמה לי. זה בטוח מיוחד. בכל אופן, יכול להיות שכשזה יתקרר המרקם יתגלה כקשיח מדי (מלכתחילה רציתי שזה יהיה יותר לחם מעוגה), ואולי אני צריכה לנסות שוב ולהוסיף הפעם גביע שמנת חמוצה למתכון. בגלל זה אני עוד לא מפרסמת אותו.

בקרוב על מסך זה, אגב, עוגת בירה (כלומר גינס) של הקונדיטורית האהובה עליי, רוני ונציה. זה בטוח ייצא טוב. דיווחים בהמשך.

עניין החלומי הזכיר לי בעייה נפוצה למדי בקרב תולעי הספרים העבריות בתקופת טרום האינטרנט. הם (אנחנו), שנהגו להתבודד ולבלות שעות בחברת ספרים ופחות בדיבורים עליהם עם אנשים אחרים, גדלו להיות אנשים בעלי ידע כללי מאוד נרחב, אבל גם עם לא מעט טעויות הגייה שנובעות מהעברית הלא מנוקדת, בעיקר בשמות של אנשים (לדעתי מחוץ לעולם התקשורת יש עדיין המון אנשים שקוראים לרון מיברג mivrag).

עוד דוגמאות?

שלשום תופסת אותי במדרגות גברת וסרמן, שגרה ממש מתחתיי, וקוראת לי לבוא לראות שיש להם רטיבות בתקרה שמגיעה מהדירה שלי. בשעתיים האחרונות מפרקים לי את מרפסת המטבח, הסוף לא נראה באופק, אבל זה הולך להיות יקר עקב צינור ביוב רקוב שצריך להחליף. ככה שגם לא הלכתי היום לעבודה וגם אי אפשר ממש לעבוד בגלל הרעש וגם כל השכנים נכנסים לראות מה קורה. נהייתה פה תחנת רכבת (למרות שאני מוצאת נחמה מסויימתזה שהשכן בדירה לייד סיפר לי שגם הם נאלצו להחליף את כל הצנרת.

נו שוין. מחר אני צריכה לשלם שכר דירה, אז אני אשלם לאינסטלטורים במקום לבעל הדירה, ואת היתרה בתשלום לעוד חודש, שאף הוא יקוזז בבוא העת.

לא יודעת למה, אבל כנראה שקפה הלל, במיוחד זה שבעזריאלי, מושך אליו נערות שבאות לעיר הגדולה ממקומות רחוקים. ומכיוון שכך, הן לא ממש מכירות מושגים מתחום האוכל. כך בשבוע שעבר הייתי עדה למישהי שתוהה מה זה טירמיסו, וגם לא מצליחה להגות את זה כמו שצריך, ואילו היום מישהי ביקשה "סנדוויץ' חלוֹמי" (כלומר dreamy).

לא יפה לצחוק על זה, אני יודעת, אבל זה ממש מצחיק.

קראתי היום שהדרדסים חוגגים 50, ולרגל האירוע הופקו פרקים חדשים בסדרה. זה הזכיר לי שב-1981, כשהייתי בת עשר, התחיל אצלנו בכפר חוג כדורסל לבנות. ברור שהלכתי, בכל זאת כדורסל היה מקור לגאווה לאומית בשנים האלה, וכבר דמיינתי איך אני שמה שוב את ישראל במפה, הרבה לפני שבכלל היתה פה ליגה מקצוענית לנשים (או שהיתה כבר? תשיגו לי רגע את אורנה אוסטפלד).

בכל אופן, הלכתי כמה פעמים, אבל אז המוטיבציה שלי ספגה פגיעה אנושה, כשהעבירו את החוג ליום שבו שודרו הדרדסים. שיקול דעת מהיר של בעד ונגד הכריע לטובת היצורים התכלכלים, וכך פספסתי קריירה מזהירה.

(זה, והעובדה שהקורדינציה שלי חמקמקה אף יותר מיציבותה הנפשית של בריטני).