עניינימים

אחד מהתחביבים שלי בשנים האחרונות הוא לאשרר את דעותיי וטעמי לגבי מאכלים ממאכלים שונים. כלומר לבדוק האם מאכלים שאוטומטית מקוטלגים אצלי כ"איכס" וכ"אני לא מתכוונת לגעת בזה בחיים" אכן ראויים לנידוי שגזרתי עליהם, או שמדובר רק בטעם ילדותי שהתחלף או אפילו החלטה שאין לה שום דבר ועניין עם טעמו של אותו אוכל.

למשל חצילים. במשך שנים סירבתי לאכול חצילים. אין לי ממש מושג למה. זה לא שטעמתי והחלטתי שלא טעים. פשוט החלטתי בשלב מסוים בילדותי שאין לי שום כוונה לגעת בירק הזה (אולי בגלל המקרה הדוחה של סלט חצילים. לכו תדעו). בכל אופן, לפני חמש שנים וחצי החלטתי להיות אמיצה ולטעום לראשונה חצילים, ומאז זה הפך לאחד הדברים האהובים עליי.

או למשל סלק. גם סלק סירבתי לאכול במשך הרבה זמן וגם כאן לא ברורה לי הסיבה, אבל בעקבות האבחון שיש לי כולסטרול גבוה ובעקבות המעבר למזון (יותר) בריא וההכרה בחשיבות הגיוון באוכל, טעמתי לראשונה סלק, הופתעתי לגלות שטעמו מזכיר תירס גמדי (כלומר לא טעם הסלק הבסיסי, אלא סלט הסלק שהיווה את הסלק הראשון שאכלתי) ואימצתי אותו בחום לרשימת המזונות האהובים עליי.

לאחרונה החלטתי גם לבדוק האם יש צדק בשנאת האניס שלי וטעמתי איזשהו קוקטייל על בסיס אניס. לא היה נורא, אפילו נחמד, אבל במקרה הזה אני לא חושבת שאוכל אי פעם להתגבר על הריח.

והפרויקט הבא שלי הוא תרנגול הודו. המקרה של ההודו מעט שונה, כי זה לא שאני שונאת הודו. פשוט עוד לא קרה שטעמתי הודו שממש ממש היה לי טעים. גיגול "חזה הודו" העלה את המתכון הבא, אלא שהוא כולל משיחת ההודו בתערובת של מיונז וחרדל, ואין שום סיכוי שאעשה את זה (יום יבוא, בעוד כך וכך שנים, ואבדוק האם אני שונאת חרדל בצדק, אבל זה יקח עוד קצת זמן, ובכל מקרה החרם שלי על מיונז הוא כבר לתמיד).

ושאלותיי הן: האם יש לכם מתכון מעלף לציפור המכוערת הזאת? האם יש לכם רעיון לממרח שיחליף את החרדל והמיונז?

וכמובן שאתם מוזמנים לשתף בסיפורים על מאכלים שפעם שנאתם ואחר כך כבר לא.

בסופי שבוע תמיד מחפשים מתכונים, והכי הרבה מחפשים עוגת חלבה. קצת חבל לי, כי בשנה האחרונה הגעתי למסקנה שאני לא ממש אוהבת חלבה (כלומר כן, אבל לא יותר משלושה פירורים), ובכל מקרה יש לי עוגות הרבה יותר מוצלחות.

ובכלל, בכל פעם שאני מפרסמת מתכון חדש או דו"ח קריאה חדש, מייד מגיעים אלי דרך החיפושים של המתכון או הספר שעליהם כתבתי. לא שקודם לא חיפשו אותם, אבל רק אחרי הפרסום אצלי אני רואה את החיפושים האלה.

וכך נכנסו לאחרונה לחיפושים שדרכם מגיעים אליי גם אוזני הפיל. מזל, כי עד אז חיפושי הפילים היחידים שהגיעו אליי (והגיעו, אבל אני לא שופטת) היו דרך "זין של פיל".

חוץ מזה מתברר שהטור ההוא של יאיר לפיד על עניין הגיל עשה איזשהו הדצ'יק, כי כבר היו אצלי כמה וכמה חיפושים בנושא הזה.

נכון שמדובר בבנק הדם, אבל גם זה משהו.

בשבוע שעבר הגיע סמס מבנק הדם שאומר לי ששוב יש מחסור ואם אני יכולה בבקשה לסור לסניף הקרוב למקום מגוריי ולתרום.

אז סרתי. כלומר קודם אכלתי ארוחת בוקר (טיפה מאכזבת) באחד מבתי הקפה של בזל, ואז סרתי לסניף מד"א הקרוב. כרגיל, יש לי המוגלובין לתפארת המין הנשי (13.7), לחץ הדם מעט הדאיג אותי, כי הוא היה 105/70 לפני, אבל למרות ששעתיים אחרי, כשהגעתי לבית הוריי, הוא היה 95/61, הרגשתי בסדר גמור.

מתנצלת מראש על הגזענות, אבל מה הייתם חושבים על שירותים בתחנת דלק במקום שנקרא "צומת הלוחם הבדואי"? נו, כן, גם אני הכנתי את עצמי לחוויה לא מלבבת, אבל שתי כוסות הקפה, שתי כוסות המים ושתי כוסות המיץ פטל ששתיתי לפני, במהלך ואחרי התרומה נתנו בי את אותותם, והייתי חייבת להשתין בדרך צפונה.

ובכן, יברך האל את רשת חנויות yellow, שבתוך הסניפים שלהם יש שירותים, ואפילו נקיים. תקנו שם בפעם הבאה שאתם מתדלקים בפז.

לפני כחודש וחצי עברו כל המרפאות המקצועיות של קופת חולים כללית באזור רמת גן למקום חדש במתחם הלאומי קארד-פלאפון ברחוב בן גוריון. מצד אחד, זה אומר שהן כבר לא במרחק של חמש דקות מהבית שלי, ומצד שני, המעבר לא רק חסך (כנראה) במחירי השכירות, אלא גם הביא איתו שיפור טכנולוגי גדול.

בבואכם למרפאה תפנה אליכם בחורה נחמדה ותבקש כבר בכניסה את הכרטיס המגנטי. להאחר העברה שלו תקבלו פתק ובו שמכם, שם הרופא, מספר החדר, מספר התור וההערה המרגיעה "מרגע העברת הכרטיס הרופא יודע שהגעתם". חכו, זה עוד לא הכל. מעל דלת הרופא יש אור אדום או ירוק, בהתאם לזמינותו, ומסכי פלזמה מבשרים איזה מספר נכנס לאיזה רופא ומי הבא בתור.

האם יקיץ הקץ על "מי אחרון?" ו"איזה מספר נכנס?" (אין לי תשובה, כי בערב החג לא היו שם ממש אנשים).