עניינימים

באחת הפרסומות ליס מקס נאמר משהו כמו: "את רוצה לראות סרט ביס 1 והוא רוצה לראות 'חדר מלחמה'. במקום לריב אתם יכולים לראות עכשיו 'חדר מלחמה' ואת הסרט כשיבוא לכם".

סליחה, כן, אבל לה בא לראות את הסרט עכשיו. למה שאת "חדר מלחמה" הם לא יראו אחר כך?

מזל ש"חדר מלחמה" נגמרה אתמול ואיתה גם הפרסומת הזאת.

מזה כמעט שבוע אני נטולת סלולארי. את הסלולארי שלי החזרתי יחד עם שאר הדברים ששייכים לעבודה שעזבתי והסלולארי שהתייבש יותר משנתיים במגירה התגלה כלא עובד. אז כרגע אני מנותקת. אם אני יוצאת לרחוב אף אחד לא יכול להשיג אותי. אם אני עוברת ליד המכולת ותוהה אם צריך לקנות חלב, אני לא יכולה להתקשר ואם קבעתי אם מישהו ואחד משנינו מאחר, אין דרך להודיע.

חשבתי שיהיה קל ומרענן, אבל האמת היא שאני מרגישה קצת נכה ככה. אני הולכת ברחוב ומפנה את ראשי בערגה בכל פעם שאני שומעת סלולארי של אנשים אחרים מצלצל. מי היה מאמין? בינתיים אני מתמידה בהחלטה שלא לשדרג את הטלפון המקולקל, אבל מי יודע כמה זמן אחזיק מעמד.

"אני יושבת מול הבלשית ותוהה נה ההרגשה כשמישהו עוקב אחרייך כל הזמן. איך זה לדעת שהוא נמצא שם בחוץ, זומם, מפנטז. אחיו החורג והמושחת של הדבר היחיד שכולנו מתאווים אליו: שמישהו יאהב אותנו ללא תנאים. לדעת שמישהו מגן עלינו, מטפל בנו. זה מלכוד 22 של האהבה. זה עובד רק אם הרגשות הדדיים. זה יפה רק אם האובססיה היא דו-צדדית. כשאת אומרת למישהו שאת מוכנה למות למענו, שלא תוכלי לחיות בלעדיו, זו הצהרת אהבה רומנטית כשמדובר במאהב שלך, בבעלך. אך כשמדובר באדם זר לחלוטין, בעמית לעבודה, בחבר לשעבר, הדיבורים על מוות הופכים לאיום מבעית".

(מתוך "חתונות של אחרים" מאת נואה הולי, עמ' 246. הוצאת מטר)

זה לא שאני ממש מסכימה עם הכתוב. כלומר, האבחנה שהסטוקר הוא האח החורג והמושחת של האוהב ללא תנאי היא מאוד יפה, אבל הצהרה של מישהו שהוא לא יוכל לחיות בלעדי מישהו אחר היא בעייתית, גם אם מדובר בבני זוג חוקיים ואהבה שמבוססת על אובססיה, גם אם מדובר באובססיה הדדית, היא בעייתית ובעלת סיכויי התלקחות גבוהים.

אבל בכל זאת מדובר בספר חביב (יש לי עוד כחמישים עמודים עד הסוף), שמספק כמה אבחנות יפות על אהבה והעדרה.

קשה לדעת, אבל היום התיישבה לי על קצה הלשון תהייה ובאתי לחלוק אתכם אותה: למה אין רימייק לספרים?

בעולם הקולנוע רימייק הוא אופציה מאוד מקובלת. פעם היה סרט, מוצלח ככל הנראה, ושלושים שנה אחרי זה מישהו יושב ומשכתב את התסריט כך שיתאים לזמננו או סתם משכתב את התסריט כדי לנסות לשחזר את ההצלחה.

דוגמה מהעת האחרונה היא "המועמד ממנצ'וריה". הסרט המקורי יצא ב-1962 והשנה נעשה לו רימייק. במקום קומוניסטים רעים יש תאגידים רעים, במקום מלכה לב לואוטקית שמפעילה את ריימונד שו יש משפט שמפעיל אותו ובמקום פרנק סינטרה יש דנזל וושינגטון.

ולמה בעצם שלא יעשו רימייק גם לספר. ריצ'רד קונדון, מחבר הספר, אמנם כבר מת, אבל הוצאת ספרים כלשהי יכולה לשלם לבעלי הזכויות ולתת לכותב מיומן לכתוב מחדש את הספר. ולא רק ספר זה. למה לא לכתוב רימייק ל-"1984", ל"בעל זבוב" ול"מלך עכברוש"?

לפני כמה חודשים פורסם שהסופר מרק ויינגרדנר יכתוב ספר המשך ל"סנדק" של מריו פוזו. אמנם לא מדובר פה ברימייק, אבל הרעיון דומה. סופר שנבחר על ידי הוצאת ספרים (ובמקרה הזה גם על ידי קרן הספרות על שם פוזו) יכתוב ספר חדש ברוח היצירה הקודמת. ואם זאת יוזמה שתצא אל הפועל, כנראה שרימייק לספר הוא רק שאלה של זמן.