עניינימים

הייתי היום אצל רופא המשפחה כדי לקבל אישור לחדר כושר, אבל אז הוא מדד לי לחץ דם והוא היה 150/90. אז הוא לא נתן לי אישור, ולעומת זאת כן נתן לי הפניות לבדיקות דם, לרופא עיניים לבדיקת הלחץ התוך-עיני שלי ובדיקת קרקעית העין או משהו, לבדיקת אקו לב וכן לעשות אקג ולעקוב אחרי לחץ הדם שלי במשך שבועיים.

האקג היה תקין.

בדיקת העיניים תהיה מחר

בדיקות הדם בעוד שבוע

ובדיקת האקו לב כנראה לא תהיה, כי אין תורים לפני חודש מאי, למרות שבתור היפוכונדרית דווקא חבל לי לוותר עליה.

חדר הכושר, אגב, מאפשר לי להתאמן שבועיים בלי אישור רופא, מה שאני אכן מתכוונת לעשות. אל רופא המשפחה אגיע בעוד שבועיים ואז אנסה לשכנע אותו שבכל מקרה יתן לי אישור חלקי לפעילויות שאינן אירוביות ולהליכון רק להליכה.

 אני מרגישה כמו התלמידה החדשה והלא ממש מקובלת, ולא יודעת עוד מה עושים ולאן הולכים. מזל שמדובר במנוי זוגי ולא הלכתי לבד בפעם הראשונה.

 בחיי שניסיתי, אבל נאלצתי לוותר על הקרוס טריינר לאחר 2 דקות. העניין הוא כזה: יש לי מפרקים מאוד רגישים ועדינים, במיוחד הברכיים. זה לא בעיות ברכיים במובן המקובל של המילה, ואני יודעת שקרוס טריינר לא מפעיל לחץ על הברכיים, אבל כל פעולה שדורשת כיפוף ויישור של הברכיים כואבת לי לאחר זמן מה. כאב שחולף אחרי דקה-שתיים במקרה של זמן קצר (נגיד לעלות 3 קומות במדרגות. פעולה שאני עושה פעמיים ביום), או נשאר וצץ גם למחרת במקרה של זמן ממושך.

 אז חזרתי אל ההליכון הישן והטוב, ואז נזכרתי בבעיית הקורדינציה ושיווי המשקל שלי. כלומר אפשר היה לקרוא לזה בעייה עם היו לי שמץ של קורדינציה ושיווי משקל, אבל אין. זה אומר, למשל, שאני לא יכולה להסתכל בטלוויזיה תוך כדי הליכה, אלא אם כן אני מחזיקה בידיות של ההליכון (דבר שאני לא רוצה לעשות), אחרת אני מאבדת את שיווי המשקל. הדרך היחידה שלי לא למעוד הוא להתרכז בלוח הבקרה של ההליכון. ולא, זה לא גורם לזמן לא לזוז, כמו שטען בן זוגי. אני נוהגת להציב לעצמי יעדי מרחק וזמן ואז כל פעם אומרת לעצמי שיש לי רק עוד 200 מטר להשלים 2 ק"מ או רק עוד דקה וחצי עד לרבע שעה. ככה כל פעם יעדים חדשים, וזה דווקא מעביר לי את הזמן יותר טוב.

 מחר אולי אלך לשיעור בפעם הראשונה. נראה אם יהיה לי אומץ. וכמובן שאחזור לספר איך היה.

הסתכלתי הבוקר על העננים שנעו במרץ בשמים ונזכרתי בילדותי, איך תמיד היה נדמה לי שבעצם אלה הבתים שזזים. ניסיתי להסתכל על העננים יחסית לבניינים מזווית אחרת ועם התמקדות שונה, קצת כמו שמשנים את נקודת המבט כשמנסים לראות לסירוגין את האישה הצעירה והזקנה, אבל לא הצלחתי. אלה היו עדיין העננים שזזו והבתים נשארו במקומם.

ואז חשבתי שאולי זה ההבדל בין ילדים למבוגרים - ילדים יכולים לראות את הבניינים שזזים ומבוגרים לא (אלא אם כן הם חיים בהאיטי).