כינוי:
בת: 54 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
<<
מרץ 2004
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
| 3/2004
השיר שלהם הוא השיר שלנו
ביום שישי ראיתי סופסוף את "השיר שלנו" בערוץ 3 של הלוויין. נכון שציפיתי ותכננתי טרם עליית הסדרה, אבל התקשיתי להפנים את השידור היומי ב-20:05 ובמשך חמישה ימים הצלחתי לפספס אותו פעם אחר פעם. משום כך הקרבתי את שנת הצהריים שלי ביום שישי כדי לצפות בחמשת הפרקים הראשונים ברצף. לקח לי בדיוק 10 דקות להתאהב, מה שלא מנע ממני להסכים עם הביקורת של רענן שקד, במיוחד עם המשפט "נינט טייב משחקת כמו שאפרת בוימולד שרה". אני מאוד מחבבת את בוימולד, אבל יש לה קול איום (כלומר, אין לה קול בכלל), ולא ברור למה ליהקו אותה לתפקיד שדורש שירה. חסרים אנשים שיודעים גם לשיר וגם לשחק במידה סבירה (נגיד, אפרת בן-צור)? כאמור, זה לא מנע ממני להתאהב בסדרה ולשמחתי, מצוקת הציבור הגיעה לאזניי אנשי יס והחל מהיום הסדרה תשודר גם ב-22:45 מדי יום.
| |
מי יסביר לאנשי המוספים המיוחדים של הארץ מה זה פוסט?
קוראי הארץ קיבלו הבוקר את היצירה החדשה של מחלקת המוספים המיוחדים של העיתון (כלומר, מחלקת המוספים הפרסומיים, שמשתדלים לא להיראות כאלה) - מוסף בריאות הגוף והנפש בשם "מינרל". דפדוף מאוד קליל גילה שתי טעויות מביכות ביותר, שמראות, למי שהיה לו ספק, מה מקומו הרצוי של מוסף זה (בפח). בעמוד 034 (מין גימיק לא ברור) יש כתבה של איריס הרפז ה"תסמונת פוסט וסתית" (הטעות באמאמא של המקור). אולי מישהו יסביר לאיריס ולעורכיה מה פירושה של המילה פוסט, מלבד הפירוש הבלוגרי, ומה ההבדל בין פוסט ופרה. הלאה לעמוד 066. בתחתית העמוד שבו מסבירה רונית רפאל על פילינג, מרים זהבי, נשיאת חברת הקוסמטיקה "כריסטינה" נותנת מרשמים למסיכות תוצרת בית ובין השאר גם המתכון הבא: "לקבלת תחושה כמו אחרי ליפטינג, מירחו על הפנים חלבון ביצה קרה, בעזרת מברשת. בחלבון חומר אנטיפסטי, המרגיע את העור, מכווץ נקבוביות ומחליק קמטוטים". לאנטיפסטי יש הרבה יתרונות, אבל אני לא חושבת שמדובר בחומר אנטיספטי, כלומר מחטא.
| |
לידיעת עורכי רייטינג וכותביו בעוד כחצי שנה, כשהעונה השנייה של כוכב נולד תסתיים ותקדישו לאירוע ארבעה עמודים ("סשה: אני מקדישה את השיר לאמא שלי"), בבקשה תוסיפו עמוד חמישי שבו תבחנו מה קורה עם כמה מהמועמדים שלא עלו לשלב ה-13: מיכל רשף, גלית חי, משפחת היודל ומיקה שדה.
| |
הנה ענן, דומה לעוד עננים שכבר חלפו
פרסומת חדשה שעלתה לאחרונה לאינטרנט בכבלים גונבת (או כמו שנהוג לקרוא לזה: עושה מחווה) לשתי תופעות תרבות חשובות. ראשית, הלחן שמתנגן ברקע הוא צלילי הפתיחה של "שינויי מזג האוויר" לשלמה ארצי ואילו העלילה נלקחה מסרט המופת "יומנה של ברידג'ט ג'ונס", בסצינה שבה רנה זלווגר עולה למשרדו של יו גרנט ומשפילה אותו בפומבי ובקול רם. ועוד כמה ענייני פרסומות: שתיים שמצחיקות אותי כל פעם מחדש, לא משנה כמה פעמים אצפה בהן. קיציס בתפקיד בטהובן ודוד ד'אור בתפקיד עצמו. ופרסומת אחת שלא: לג'ינס כלשהו. רואים בחורה נכנסת לשירותים של הבנים, מגרבצת, מקפיצה כדורגל ומגיעה הביתה בשביל לצפות בכדורגל בזמן שהחבר של אותה בחורה בוכה מול איזו טלנובלה וקם להגיש לה בירה. הצופה, שלרגע התרשם מהבחורה ואיך שהיא קולית ולא שמה זין, יתאכזב לשמוע את הקריין אומר משהו כמו "לקחת לו את הג'ינס, לקחת לו את האישיות". זה לא שבחורות באמת יכולות להקפיץ כדורים ולצפות בכדורגל. בחורות רק צופות בטלנובלות ומגישות לבני זוגן בירה והנס מתרחש רק כשהן גונבות להם את הג'ינס.
| |
האם רייטינג עומד להשתפר שוב?
"קבלו סקופ: תוכניות טלוויזיה בלי נשמה לא עובדות. זה הלקח העיקרי שהפנמתי אחרי שלושה חודשים של חיים כפולים... אפילו שקל לא יצא לי מזה, אבל לא נורא... אחרי הכל, זה עתה סיימתי בהצטיינות את הקורס הנחשק "איך לא לעשות טלוויזיה". טקס הקבורה היה מכובד. נפרדנו כידידים. DELETE" מתוך דבר העורך של יובל נתן השבוע. כנראה שהוא לא יהיה גיא פינס של ערוץ 10 אחרי הכל.
| |
משחק לעת טרור
מכיוון שמסוכן מדי לצאת מהבית בימים אלה (ואם עוד ירושלמי אחד יגיד לי שזה יכול לקרות בכל מקום, אני לא אבוא להלווייה שלו), יש להתגייס ולהמציא משחקים כדי שלא נשתעמם בבית. קבלו אחד מאוד מצחיק: זה נורא פשוט. צריך לנהל שיחה בלי אותיות אהוי. אמרתי פשוט? חכו שתצטרכו לשאול מישהו שאלה שמתחילה ב"איפה", כשכל מה שאתם יכולים להגיד זה פ'.
| |
גם כן כשרון לא זוכרת אם סיפרתי על זה פה בשנה שעברה, אבל אחד מכשרונותיי הוא לדעת לזהות מי תהיה מלכת היופי ואיזה שיר יזכה באירוויזיון. הסנוביפ שביניכם וודאי יטענו כי מדובר בכשרון לא שימושי, אבל הרשו לי לחלוק עליכם. היכולת לקלוע לטעם ההמונים או לטעמם של מי שבוחרים את המראה שישרת את ההמונים היא לא עניין שיש לזלזל בו.
בכל אופן, אתמול שוב עשיתי את זה. כלומר, עם הצגת עשרים המועמדות בחרתי חמש שנראו לי. ארבע מתוכן נבחרו בעשירייה, אחת מהן עלתה לשש האחרונות, מה שמעט הלחיץ אותי, אך אותה אחת, גל גדות, גם זכתה. אם הייתי מגלה לאנשי לאשה את העניין הזה עוד הייתי זוכה באוטו.

| |
ועוד משהו לגבי "תזיזי ת'ישבן"
החודש הזה הסטטיסטיקות שלי גבוהות יחסית בגלל הקמפיין הקטן שפתחתי פה. מה שהכי משמח אותי בכל הסיפור זה שבחיפוש בגוגל אחרי המחרוזת "תזיזי ת'ישבן, תנענעי ת'תחת", הבלוג שלי מופיע כתוצאה ראשונה ובחיפושים קרובים אני גם מופיעה במקום גבוה. הסטטיסטיקות שלי מראות שאנשים גם נכנסים לבלוג ומעבר לרדיפת המספרים, משמח אותי שאנשים נחשפים גם למחאה. מה שהכי מעציב אותי בנוגע לשיר הזה, זאת העובדה שאחרי הכל יש לו קצב מצויין, משמח ומקפיץ ורק חבל שהמילים שלו כאלה דוחות. משום כך אני פותחת פה במבצע חדש לכתיבת מילים חלופיות לשיר. כל מי שיכולת חריזה באמתחתו מוזמן להשתתף ולכשייבחר השיר הזוכה נראה כבר מה עושים עם זה הלאה.
| |
דו"ח ספר: המושבע האחרון
בג'ון גרישם נתקלתי לראשונה כשקראתי את "מוריד הגשם". זה לא הספר הראשון שלו ולדעתי כשהוא יצא כבר עשו סרטים מהספרים של גרישם, ובכל זאת, זו היתה פגישתנו הראשונה, וגם היא היתה לגמרי במקרה, באחד משיטוטיי חסרי המנוח, שנגמרו בדוכן הספרים החדשים בסטימצקי. אין כמו ספר חדש להרגיע נפש מבולבלת. כדאי לכם לנסות.
בכל מקרה, מ"מוריד הגשם" נהניתי עד קצות זקיקי שערותיי. בהיותי חובבת אנדרדוגים ומאבקים חסרי סיכוי, המלחמה של עורך הדין הצעיר וזוג הזקנים כנגד חברת ביטוח ענקית ומושחתת נגעה מאוד ללבי וכשהחלשים ניצחו בסוף, התרגשתי ושמחתי כמו שלא הרבה ספרים גרמו לי לשמוח. בהיותו הספר הראשון של גרישם שקראתי, גם לא הכרתי את התבניות שלו והכל היה חדש ומסעיר בשבילי.
לאחר שסיימתי את הספר ההוא, החלטתי שאני חייבת לקרוא עוד ספרים משל גרישם. "השותף" היה נחמד, אבל הרבה פחות מסעיר. נדמה לי שאת "פרקליט רחוב" כבר לא הצלחתי לסיים. מה לסיים? הסתכלתי עכשיו במדף הספרים ועדיין נעוצה חתיכת נייר בעמוד 52. עד כדי כך הספר לא עניין אותי.
לפני חודש בערך ראיתי את הסרט שנעשה על פי "משחק המושבעים" של גרישם. שוב מצאתי את עצמי נהנית מכל דקה, גם כאלה שהיו צפויות, וכשיצאתי מהסרט, החלטתי שוב לקרוא ספרים של גרישם. בצירוף מקרים מפליא, בדיוק יצא ספרו החדש של גרישם, "המושבע האחרון". מייד התיישבתי (או יותר נכון, נשכבתי. בדרך כלל אני קוראת במיטה) לקרוא אותו בציפייה גדולה.
בשורה התחתונה, כנראה שאני אוהבת את גרישם רק כשהוא מתאר מאבק של חלשים נגד חזקים, כמו ב"מוריד הגשם" וכמו ב"משחק המושבעים". בשאר המקרים אין לי יותר מדי סבלנות אליו. זה לא שהיו לי בעיות בקריאת "המושבע האחרון", אלא שהקריאה לא לוותה אצלי בשום רגש.
זהו סיפורו של בוגר קולג' צעיר שקונה עיתון מקומי בעיירה קטנה במיסיסיפי והופך למעורב בחיי הקהילה המקומית. קצת אחרי שהוא רוכש את העיתון מתרחש במקום אונס ורצח והעיתון, כמו כל העיר הקטנה, עוקבים אחרי הסיפור, המשפט שנעשה לרוצח וכל מה שקורה אחר כך. למרות שבשמו מופיע מושבע ולמרות שמתואר שם הליך משפטי, זהו לא ספר טיפוסי של גרישם ובמקום סיפור משפטי זהו סיפור על עיירה דרומית בשנות השבעים, על התהליכים העוברים עליה, האנשים שבה וכל מה שמסביב. זה לא רע, אפילו מעניין, אבל כמו שאם תלכו למסעדת דגים לא תצפו למצוא שם סטייק, טעים ככל שיהיה, כך לא לקחתי ספר של גרישם לידיים בשביל לקרוא דרמה חברתית, מוצלחת ככל שתהיה.
והנה עוד ביקורת
| |
לדף הבא
דפים:
|