עניינימים

אבל ליתר בטחון התקשרתי לאמא שלי לשאול האם חליתי פעם בחצבת. אולי בכלל מדובר במשהו כמו אבעבועות, שהיום מחסנים נגדה, בעוד כשבילדותנו לא חיסנו אף אחד, כולם חלו וכולם החלימו עם צלקת ליד הגבה.

אמא שלי ניהלה משום מה רישום של מחלות הילדות שלנו. וכך עולה שהיו לי, כאמור, אבעבועות, אדמת, חזרת וגם דלקת קרום המוח וצהבת, שלא נחשבות מחלות ילדות, אבל בכל זאת היו לי כשהייתי קטנה. וחצבת לא. יכול להיות שכבר חיסנו אז נגד המחלה הזאת, מה שאומר שאולי היא בכל זאת קצת מסוכנת. ומצד שני היא זכרה שבילדותה לא חיסנו וכשכולם חלו והיא לא שלחו אותה לנשק ילדים חולים כדי שהיא תידבק. זה לא עבד והמסקנה היתה שיש לה חיסון טבעי, אבל מי שחיפש עוד הוכחה להתעללות בילדים בתנועה הקיבוצית יכול לרשום לפניו את אינסידנט הנשיקות הזה.

 כולם נורא מזועזעים מזה שמי שהוריד באימיול את "עבודה עברית 2" קיבל תמונות של פורנו פדופילי וממש אף אחד לא מוטרד מזה שקטינים גונבים באופן חופשי.

 בשעה טובה ומאוד משמחת מתחילה היום עונת הבייסבול. כלומר, היום יש רק משחק אחד והרוב מחר, אבל חלקינו פה כבר מתרגשים.

 וידעתי! ידעתי שאם אני לא אכנע ללחצים ולא אכוון את שעון הקיר שלי במטבח לפני חצי שנה, בסופו של דבר הוא יחזור לדייק.

שיהיה שבוע מוצלח לכולם. אצלי אמור להיות מסויט היום ומחר, אבל למי אכפת - הבייסבול חוזר!

שכל הפוסטים על מלכת היופי לא יטעו אתכם. עדיין יש לי מה להגיד גם בכמה נושאים רציניים, ואפילו בנושאים רציניים שקשורים לנשים. למשל פסק הדין הקובע כי כל מערכת יחסים מינית בין גבר לעובדת שלו תיחשב להטרדה מינית.

בתור התחלה אגיד שלא קראתי את פסק הדין, אבל אם מצוין שם רק מצב שבו בעל הסמכות הוא הגבר והעובדת הזוטרה היא האישה, זה קצת מעצבן אותי. דבר שני, ובניגוד לדברים שכבר שמעתי (וקראתי בידיעות), בעיניי זאת דווקא החלטה טובה, ודווקא פחות אפורה מצדדים אחרים של החוק למניעת הטרדה מינית במקומות עבודה.

הטיעון נגד חוזר לתלונה הוותיקה על היעלמות הרומנטיקה והפלירט. תסלחו לי, אבל כמי שסובלת (או יותר נכון נהנית) מטורט פלרטטני, שגורם לי להעיר הערות לא הולמות בנסיבות לא הולמות, לפסק הדין החדש אין שום קשר לפלרטטנות. מדובר במצב שבו כבר מגיעים למיטה וזה לגמרי בסדר מבחינתי שבוס לא יכנס למיטה עם עובדת שלו (או בוסית או בוסית) בשום מקרה. אם באמת מדובר באהבת אמת, שידאגו לא לעבוד יחד. בינינו, כמה מקרים של אהבות אמת כאלה אתם מכירים? הרבה יותר הגיוני שבאמת מדובר בניצול מרות או נסיון להשיג קידום דרך המיטה, שגם הוא שלילי.

בהתחלה ניסיתי להתחמק מצמצום שמונה המועמדות שלי לחמש, אבל זה לא יהיה הוגן, ולכן בכל זאת צמצמתי. ובכן, חמש המועמדות הסופיות  שלי הן פולינה מירו, גלית אמרה, ג'ני טוקרב, אלכס מפיודוב ומיכל יודקין, כשהן רשומות פה על פי סדר הפייבוריטיות שלהן בעיניי.

כן, שלוש מהן נראות כאילו יצאו מאותו פס יצור (מירו, טוקרב ומפיודוב). כן, זיסקינד בחוץ (אבל לדעתי היא תיקח את פרס חביבת הקהל), ובכל מקרה אני מצפה מכל השמונה שיעברו את שלב הסינון הראשוני שבו נבחרות עשר (אולי חוץ מלין מור, שבמבט נוסף קצת מפחידה אותי), ואם אחת מהשלוש שירדו בכל זאת תזכה באחד מארבעת התארים (החביבה לא נחשב תואר) אני בכל זאת אראה בזה הצלחה שלי.

נתראה בערב.

נכון שאני לא עוסקת בתחום הפלילים, הכלכלה הגועשת ובוודאי שלא בפוליטיקה או בבטחון, אבל היי - גם בתחומים שלי יש סערות. בשבוע שעבר, למשל, נפתח בשד' רוטשילד פינת נחלת בנימין מקום בשם יוגו, שמציע יוגורט משובח במבחר מרקמים וטעמים (וגרנולה אלוהית). בתגובה הגיע היום לעיתונאי האוכל המייל הבא: "אחרי פסח, תיפתח בישראל רשת הפרוזן יוגורט KAFOO, רשת אורבנית ליוגורט גורמה. בקרוב נשלח פרטים נוספים. במידה ובתוכניות שלכם לכתוב על הקטגוריה בימים או בשבועות הקרובים. אל תתביישו להתקשר".

"במידה ובתוכניות שלכם",עלק. יחצני הרשת החדשה יודעים שכולם עומדים לכתוב על יוגו, והם רוצים לתפוס טרמפ ולקבל אזכור מוקדם. היו מתים. קודם שיוכיחו את עצמם.

בטח נתקלתם בקמפיין לג'יפ הקטן החדש של פוולקסוואגן, שהמודעות לו היו השמצות לג'יפ הגדול והנחשב של החברה, טוארג ("כמו טוארג רק יפה", "כמו טוארג רק טוב בשטח" וכו'). זה ללא ספק קמפיין מקורי שעשה רעש, אבל אני לא בטוחה שהוא כל כך טוב. הרי רוב האנשים שקונים ג'יפ מחזיקים בו בעיקר כסמל סטטוס והשטח היחיד שהם צריכים לתמרן בו זה מציאת חניה ביודמכבי. אני אף אסתכן בהשערה שלחלקם יש כמה עניינים לא פתורים עם הגבריות שלהם.

בשביל אנשים כאלה, לקרוא מודעות שמזלזלות באוטו היקר שלהם רק יגרום להם להעריך אותו פחות ואולי אף לשקול להחליף אותו, כי הרי הם חייבים את הרכב הכי נחשב. הג'יפ החדש, ממה שהבנתי, הוא משהו שהאנשים האלה היו קונים לנשים שלהם. אולי הקמפיין יעשה טוב למותג החדש, אבל לא ברור מה יעלה בגורלו של הטוארג הישן.

רקע: מיום חמישי עין שמאל שלי מציקה לי. היא קצת כואבת, קצת אדומה, ובצעדת יום חמישי שלי נאלצתי לעצור באמצע ולשבת על איזה ספסל, כי התחלתי לדמוע באופן שלא אפשר לי להחזיק את העיניים פקוחות. עכשיו המצב הרבה יותר טוב, אבל אז הגיע החלום הזה.

וחלומי אני נמצאת בבית של חבר ויש שם עוד חבר שלו, ואז אני ניגשת למראה בחדר אחר כי העין שוב מציקה ופתאום אני שמה לב שיש לי עדשה בעין. כבר שנים אני לא הולכת עם עדשות, אבל חשבתי שאולי שכחתי להוציא אותה והיא פשוט נשארה בעין. אז אני מוציאה אותה, אבל אז שמה לב שמתחתיה יש עוד עדשה. אני מוציאה גם אותה ורואה שמתחתיה יש עוד אחת. אני באה להוציא את העדשה השלישית ושמה לב שהיא דקה יותר והיא גם נקרעת לי, ואז אני מגלה שאחרי שהוצאתי אותה אני לא רואה בעין הזאת. שחור. התגובה שלי היא להגיד בשקט לעצמי "אוי לא, אוי לא". שתי שניות אחר כך מתחיל להתבהר שם משהו. לא לגמרי ראייה, אבל גם לא שחור, אבל אז כבר התעוררתי.

קוראי הבלוג הוותיקים ודאי זוכרים שאני מתיימרת להיות בעלת כישורי חיזוי בנוגע לזהותה של מלכת היופי של ישראל. בדרך כלל אני עושה את זה בבוקרה של התחרות, בעזרת רשימת המועמדות שמתפרסמת בעיתון באותו יום + חיזוק של תמונות באינטרנט, אבל עכשיו יש לי קצת זמן, אז עשיתי סינון ראשוני שבו בחרתי שמונה בנות (מתוך עשרים) וביום חמישי אצמצם את זה לחמש.

המועמדת שהכי מדגדגת לי בבלוטת האינטואיציה היא ג'ני טוקרב, ואחריה ברשימה, לא לפי שום סדר עדיפות כלשהו, נמצאות תמר זיסקינד (נכון שהשם שלה נשמע כמו של מישהי שאורי מ"רומן רוסי" היה עושה ואז צועק "אני דופק את הנכדה של זיסקינד"?), רותם זריהן, פולינה מירו, גלית אמרה (האתיופית שבחבורה, ולא, לא מדובר באפליה מתקנת. היא פשוט מאוד יפה בעיניי, למרות הנטייה המובהקת שלי לרוסיות), לין מור, אלכס מפיודוב (עוד מישהי עם שם מעולה) ומיכל יודקין.

עדכון חמישי ב-7:00: אני מתקשה לצמצם את הרשימה ואוריד ממנה רק את לין מור. אבל מבין השבע שנשארו הפייבוריטיות שלי הן ג'ני טוקרב, פולינה מירו וגלית אמרה. אגב, לפי כמות החיפושים על שמה בגוגל אני מהמרת על זיסקינד כחביבת הקהל, למרות שאחרי שהסתכלתי בתמונה נוספת שלה (עם תלתלים, לא עלינו), אני פחות בעניין.

המשך בערב...

בחצות הוצא למכירה מוקדמת לחברי מועדון הספרייה החדשה הספר החדש של דויד גרוסמן, שאני לא יודעת עליו כלום מלבד העובדה שאורכו כ-630 עמודים. פרק ראשון יפורסם בסוף השבוע בידיעות, אבל רציתי להיות בין ה-500 הראשונים שמזמינים, כדי לקבל עותק חתום. זה, אגב, עלה לי 55 ש"ח בלבד ועל הדרך הזמנתי עוד אחד למישהו שאמר שגרוסמן הוא מהסופרים האהובים עליו.

ועכשיו, למרות שהתעוררתי בחמש בבוקר ועוד שלוש וחצי שעות אני סוגרת 24 שעות ערות, אני מרגישה מאוד אנרגטית. בין השאר כי אחרי שירד ממני העול של גיל הראבן, הגעתי לרגע המרגש שבו מתחילים ספר חדש. המועמדים הם "קול צעדינו" של רונית מטלון, שלא הזמנתי, אבל שלחו לי מעם עובד במקום ספר אחר שהיה אמור לצאת ולא יצא, ו"הנשף" ו"דויד גולדר" של אירן נמירובסקי, שקיבלתי מתישהו במסגרת עבודתי. נתחיל במטלון, כדי לקדם את יצירת המקור ואם זה יתפוס אותי תוך 50 עמודים, אעבור הלאה.

ושיהיה המשך שבוע נעים.