עניינימים

מצה מקמח מלא וקמח שיפון עם חמאה וגבינה צפתית.

אני לא מבינה למה אנשים לא אוהבים מצות. זה כל כך טעים.

אוטוטו אני מסיימת חודש של שימוש ברב-קו, ויש לי כמה מסקנות. קודם כל, אם אתם נוסעים רק בדן וטוענים את הרב-קו שלכם בחופשי חודשי, אז כמעט אין בעיה. כלומר אלא אם כן המכשיר של הנהג מראה משום מה שהוא נמצא בתחנה שמחוץ לטווח החופשי חודשי שלכם, ואז הנהג יגיד לכם שהוא מצטער, אבל אין לכם כלום על הכרטיס (זה נפתר על ידי זה שהראיתי לו את הקבלה שמוכיחה שהכרטיס שלי טעון בחופשי-חודשי. נהג אחר היה עלול להיות סבלני פחות).

הצרות הגדולות יותר מתחילות כשנוסעים גם באוטובוסים של חברת קווים וכשיוצאים מתחומי הגבולות של החופשי-חודשי. בנוסף לחופשי-חודשי, יש אפשרות לטעון את הכרטיס בסכום כסף כלשהו (30, 50 או 100). מקבלים על זה מייד 25 אחוז הנחה (כלומר אם טענתם ב-30 שקל, הסכום שיירשם בכרטיס הוא 37.5) וזה למיטב הבנתי אמור להחליף את הכרטיסיות. הבעיה היא שכרגע אם טענתם סכום כסף באוטובוס של קווים, תוכלו להשתמש בו רק בקווים. המכשיר באוטובוסים של דן לא יזהה אותו. ולהפך.

בעייה נוספת היא כשצריך לנסוע בקו 68 מדרך פ"ת לקרית אונו (דוגמה היפותטית). קודם כל, המכשירים באוטובוסים של קווים מפגרים יותר מאשר באלה של דן. אין להם נורית חיווי ובכלל צריך להגיד לנהג מה יש לכם על הכרטיס, ורק אז הוא מקיש איפשהו וזה מסתדר. במקרה של הדוגמה לעיל צריך להוסיף עוד 4.7 שקלים על ההפרש שבין בר-אילן לקריית אונו, אלא שהמכונה לא ממש מסתדרת עם זה כל עוד אתם כן בטווח של החופשי החודשי, והכי פשוט, כמו שהסביר לי נהג אחד, זה להעביר את הכרטיס שוב כשמגיעים לבר אילן.

בקיצור, בינתיים מדובר בכאב ראש קטן.

ובמסגרת פינתנו ההנאות הקטנות והפשוטות בחיים, היום נדון בשמש באוזן. לא באוזון, באוזן. בימים כאלה שהם עדיין מעט קרירים בבוקר והשמש לא ממש מחממת, אלא אם כן היא מכוונת לכם בול לאוזן, ואז מדובר באושר בהתגלמותו.

מדובר בשערורייה. האישור שקיבלו פעילי הימין לצעוד באום אל פאחם הוא שערורייה. הרי כולנו יודעים שזה לא יעבור בשקט. במקרה הטוב יהיו לא מעט עצורים, כולם ערבים כנראה, אלא אם כן יעצרו גם כמה פעילי שמאל יהודים, ובמקרה הרע... עזבו. זה מזכיר לי את משחקי הכדורגל האלה שבהם בית"ר מגיעה למשחק חוץ אצל קבוצה קטנה כלשהי, ואז המשטרה פוסלת את האצטדיון של המארחת, כי אין אפשרות לאבטח אותו וברור לכולם שיהיו מהומות. משום מה הפעם המשטרה לא חשבה לנכון לפסול את קיומו של האירוע במגרשה הביתי של הקבוצה הקטנה.

מדובר בשערורייה, ושערוייה מהסוג המקומם והמתסכל ביותר. ושאף אחד לא ימכור לי את עניין חופש הביטוי. חופש הביטוי אומר שיש חופש להתבטא, אבל זה לא אומר שאת הזבל המילולי הזה חייבים לזרוק דווקא באום אל פאחם. הם יכולים להתבטא בכל מקום אחר. נגיד בירושלים.

כזכור, לפני שבועיים שודר במסגרת "החברים של נאור" פרק ובו הוזכר המאכל הפרסי גונדי. מובן שלא שמעתי עליו מימיי, אבל בגלל שבן זוגי אמר שזה טעים, מייד יצא לדרך "פרויקט גונדי". בעזרתכם, כלומר בעזרת אחת ט', הגעתי לבלוג הזה, ושם למדתי את המידע החשוב שגונדי לא עושים מקמח חומוס, אלא מחומוס קלוי טחון. מומלץ לקנות בחנויות תבלינים שבהן יטחנו לכם אותו מול העיניים.

בכל אופן, לאחר קניית כל המצרכים הדרושים (את העוף, כלומר את חזה העוף, גם רצוי מאוד שיטחנו מול עיניכם. שתהיה בטוחים שמדובר בחזה עוף ולא תערובת שכוללת מקורים וכנפיים) ניגשנו למלאכה, רק שכרגיל אילתרנו קצת על המתכון, ובמרק, שהכנתו היא השלב הראשון, שמנו הרבה ירקות (גזר, דלעת, שורש פטרוזיליה, בצל וגרגירי חומוס שלמים שהושרו מבעוד מועד ל-24 שעות), ולא רק תפוחי אדמה כמו במתכון.

בקיצור, יצא מצוין. נא לא לרמות עם התבלינים, שאחרת תאבדו את כל הייחוד הפרסי, ובמיוחד רצוי שלא להבהל מאנשים שאומרים לכם שאם תמצמצו לשנייה הגונדי שלכם ייצא אבן. אם תעשו קציצות עגולות ולא מהודקות, הכל יהיה בסדר.

אגב, לא מצוין במתכון הזה, אבל כן צוין במתכונים אחרים וגם אנחנו נהגנו ככה כי חיכינו שהמרק ירתח - עיסת הגונדי עמדה כמה דקות לפני הכנת הקציצות.

עוד אגב אחד, קילו עוף טחון + 2 כוסות אורז מלא + ככה וככה ירקות במרק הספיקו לשש מנות, שנאכלו בשתי ארוחות (היינו רעבים ולא היתה שום תוספת אחרת).

זה לא שאני אנינת טעם או שוחרת איכות או משהו. אני ממש לא יודעת איך זה קרה, אבל מעולם לפני כן לא הצלחתי להתחבר לשום תוכנית ריאליטי ("כוכב נולד" לא נחשב, כי הוא לא). ניסיתי, בחיי שניסיתי, אלא שאחרי פרק זמן של בין עשר דקות לכל התוכנית הראשונה, מצאתי את עצמי משתעממת, מובכת או סתם נרדמת. לזכות תוכניות הריאליטי אגיד שבגלל העבודה כמעט ואין לי זמן לראות תוכניות טלוויזיה בזמן שידורן, אבל זאת לא ממש סיבה, כי יש תוכניות שאני כן מקריבה מזמני כדי לצפות בהן גם מעבר לפרק הראשון.

רק לא תוכניות ריאליטי. עד עכשיו כלומר, כי "האח הגדול VIP" היא הריאליטי הראשון שלא רק שאני מצליחה לצפות בו, אלא שאני גם נהנית כהוגן ואפילו יש לי את ערוץ 20 (מ' מצא 10 שקלים, נתן לי אותם ואמר לי "קחי, קני לעצמך משהו יפה"; אז קניתי את ערוץ 20).

ומה יש ב"האח הגדול VIP" שאין בתוכניות ריאליטי אחרות? את מנחם בן כמובן. הוא הופך את כל הקרקס הזה למהנה בהרבה, על ידי נטייתו ללחוץ לשאר המתמודדים על הכפתורים הכי רגישים שלהם, בעוד הם לא מספיק חכמים או מרושעים (או שניהם) כדי לעשות לו בדיוק אותו הדבר.

וכך, לראשונה, אני משתלבת היטב בשיחות המסדרון בלי לזייף חצאי דברים ששמעתי במסדרונות אחרים, ועם להט אמיתי בעיניים. קורין אלאל המלכה! יועף אמיר פיי גוטמן! יגיע מנחם לגמר! ינצח דודי בגמר!

כשהבשלן הפרטי שלי (היכונו לביאת הגונדי בשישי הקרוב!) שאל אותי מה נחשב בעיניי לאוכל נחמה, אמרתי לו בשיא השכנוע העצמי שמדובר בחביתה וסלט, שכן הם מזכירים לי את בית הוריי. זה נכון, אני לא אומרת שלא, אבל מדובר בסוג אחר לגמרי של נחמה. לא זאת הנדרשת במקרים של דכאון עמוק.

בחמישי האחרון, בעקבות PMS אכזרי במיוחד, כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה בורקס. מהקטנים, הפושטים, עם תפוחי אדמה (למרות שכשהמצב הנפשי הקשה מעט התפוגג, התגנב לו פה ושם גם רצון לבורקס עם קשקבל, בולגרית או זיתים). כל היום דמיינתי לי את השומשום שלמעלה ואת השכבה העליונה הנשברת.

למזלי הייתי עסוקה מדי ולא נקרו בדרכי שום בורקסים, אבל למדתי ככה על עצמי מה האוכל שאני באמת זקוקה לו ברגעים קשים. עוד למדתי, אגב, שפיצה היא דווקא לא אוכל הדכאון שלי. עובדה: ירדתי מהאוטובוס בחמישי בערב ממש ליד סניף של עגבניה, ואפילו לא שקלתי להכנס. אוכל נחמה נוסף שהיה עושה אצלי את העבודה ומזלי לא היה לי: במבה.

ואיך זה אצלכם?

ובכן, תאוות הסולת שלי עוד לא עברה וביום חמישי הכנתי עוגיות סולת ותמרים, שמכונות גם מקרוד או מקרוט. מכיוון שאני לא יכולה להמנע מאלתורים, מייד עשיתי גם גרסה עם סנדל אפור (כלומר, קונפיטורות של סנט דלפור), אחת עם תאנים ואחת עם תפוז ג'ינג'ר. אה, והשתמשתי בממרח תמרים במקום לבשל בעצמי את המילוי, אבל זה רק בגלל שלא מצאתי את גוש התמרים המעוכים שדרוש להכנת המתכון. אבל הוספתי לזה קינמון. יצא מאוד מוצלח, אם כי יש כמה לקחים להפיק ובפעם הבאה שאכין את זה, ביום רביעי, העוגיות כנראה יהיו הרבה יותר מוצלחות ואז גם כנראה תזכו לתמונות.

חוץ מזה, אתמול הוזכר בפרק של "החברים של נאור" (סדרה מאוד מאוד נחמדה. כדאי לכם) המאכל הפרסי גונדי (קציצות עוף וחומוס). בחיים לא שמעתי עליו עד אתמול, אבל בן זוגי הרומני משום מה שמע, טעם ואהב והבטחתי שאכין לו את זה. מועד הביצוע: יום שישי בעוד שבועיים. אם יש לכם טיפים זה הזמן להגיד אותם.

בטח שמתם לב שלאחרונה יצאו לשוק טבליות המדיח סומט 7. מדובר, אם להאמין למה שכתוב על הקופסה, במשהו מדהים שלא ברור איך ניקינו כלים בלעדיו עד עכשיו. נכון שכשיצאו טבליות סומט 5 לפני כן, נאמרו עליהן דברים דומים, אבל לכו תזכרו את זה עכשיו, וחוץ מזה, האם תמנעו מהכלים שלכם את הטבליות המתקדמות ביותר?

זה מזכיר לי את הנעשה בשוק סכיני הגילוח, שבו מדי כמה זמן יוצא סכים גילוח עם עוד להב, שהוא הוא אמור לספק את הגילוח האולטימטיבי, ובן זוגי אומר שאם התוספת בין הסומט 5 לסומט 7 היא לא שהטבליות מכניסות ומוציאות בעצמן את הכלים מהמדיח, הוא לא רואה סיבה לקנות את המוצר החדש (והיותר יקר, אם למישהו בטעות היה ספק).

אתמול קניתי בקניון בקריית אונו חצי מנה פלאפל, ודי הופתעתי שהיא עלתה בדיוק חצי ממחיר המנה השלמה. עד כדי כך התרגלנו לעובדה שיותר גדול תמיד יותר משתלם כלכלית, שזה כבר נראה מוזר כשזה לא כך, מה גם שבמקרה של חצי מנה פלאפל, זה אפילו הגיוני לגבות עליה יותר מחצי מחיר, כי הרי כמעט כלום לא נכנס בחצי פיתה, מה שאומר שמוכר הפלאפל ממלא הרבה יותר ממה שנכנס בפיתה (מה שדורש מיומנויות מסוימות בשלב האכילה, אבל על כך בפעם אחרת).