עניינימים

עוד דקות ספורות ייבחר שיר הלהקות הצבאיות האהוב ביותר. המועמדים הם "הרעות", "מה אברך", "הילדים של חורף שנת 73'", "פרחים בקנה" ו"שיר לשלום". שלושה שירי שלום ושני שירי התרפקות על המתים. אפשר להגיד שהתוצאות ישקפו גם את תוצאות משאל ההתנתקות, האם הכמיהה לשלום תנצח את חום הלב ואש הקרב.

ועוד בעניין המצעד, המנצח הגדול הוא כמובן יאיר רוזנבלום, עם 10 שירים בעשרים השירים הראשונים, מתוכם שניים, "מה אברך" ו"שיר לשלום", בחמשת המקומות הראשונים.

עדכון 23:02: אמנם לא הבחירה שלי ואמנם קצת חבל שמכל מורשת הלהקות הצבאיות נבחר בסוף שיר מ-1991, אבל מחנה השלום יכול לחייך בסיפוק. ובהזדמנות זו, היה צריך לקרוא לשיר "הילדים של סתיו 74'", שהלא אז נולדו כל אותם ילדים שנהרו בחורף 73'. פעם הכרתי אחד כזה, שנולד בספטמבר 74' ונקרא על שם מישהו שהיה עם אבא שלו בטנק. באותו יום, האדם שבטנק לא ניצח.

ועכשיו אני רואה ש"שיר לשלום" הגיע למקום השני ו"הרעות" הגיע רק למקום השלישי,וגם זה בטח רק בגלל רבין.

• הפרסומת על החיים ב-2034 עם סבתא יובל, סבא דין וכיוצא בזה. בשנת 2034 אני אהיה בת 63. בקושי בפנסיה. בשביל שגבר יהיה בפנסיה ב-2034 הוא היה צריך להיוולד ב-1969, ואז, מה לעשות, אף אמא לא קראה לבן שלה דין.

• הפרסומת לסלקום Push&Talk, עם האנשים שדוחפים אחד את השני. אחת הפרסומות הכי בהמיות שראיתי בזמן האחרון. כל כך דוחה, שאני מסבה את מבטי בכל פעם שהיא משודרת.

• הפרסומת ל-ml עם הבחורה שעומדת בפתח הכנסייה וגורמת לאנשים למהר להתוודות על חטאיהם. הרבה יותר קל להתלונן על פרסומת שהופכת אשה לחפץ וגבר ליצור חד-מחשבתי כשהיא רעה, אבל הפרסומת למתאים לי מאוד מוצלחת ומקשה עלי להגיד עליה דברים רעים.

• הפרסומת לקוקה קולה. בכל סדרת הפרסומות החדשה לקוקה קולה, המשתתפים דופקים את הפחית פעמיים על השולחן ואז פותחים אותה. לא מומלץ לנסות בבית.

עידו לא-אמין, כותב אורח:

• הפרסומת לתחבושות קוטקס. אז נכון שאדום הוא צבע המותג, אבל לא ניתן כבוד על כך שלראשונה בתולדות הטלוויזיה המסחרית בישראל, החומר הנספג בתחבושת הוא אדום-דם ולא כחול-עט?

הזמן הכי טוב להתקשר לאנשים שידועים כמסנני שיחות כבדים הוא ממש על הבוקר. באופן פרדוקסלי, דווקא בשעות שבהן הכי הגיוני לסנן שיחות, אנשים שמתעוררים מצלצל הטלפון נוטים לענות לו. אולי זה הבלבול שנובע מהיקיצה הפתאומית או המחשבה (הלט מוצדקת) שאם מישהו מעיר אותם, כנראה שזה חשוב.

צפירות יום השואה במקומות סגורים תמיד גרמו לי לקלסטרופוביה. מה גם שהן תמיד חלשות כאלה ומסכנות. היום, לשמחתי, עמדתי את הצפירה בשדרות רוטשילד והיה בזה משהו מרגש. במזג אויר מושלם וברוח קלילה לעמוד ככה בעיר ישראלית. כשהיינו ילדים המבוגרים תמיד אמרו לנו בזמן הזה שפה כבר אף אחד לא ירצה להרוג אותנו רק בגלל שאנחנו יהודים. היום אנחנו כבר יודעים שזה לא נכון. זה לא היה נכון כבר אז.

יפה ומחמם לב לראות את כל העוברים והשבים שקופאים על מקומם וכל המכוניות שעוצרות ונהגיהן יוצאים לעמוד. בניגוד ליום הזיכרון, נדמה שביום השואה אף אחד לא מפר את קדושת הצפירה. ובאמת, כשהסתכלתי סביב בזמן הצפירה ממש כולם עמדו. חוץ מאיש אחד נמוך קומה במדרכה שמולי. בהתחלה הוא נעמד, סמוק כולו. אחר כך התחיל ללכת פתאום ואז נעמד שוב ושוב התחיל ללכת, ורק בסוף, כשהכל נגמר הוא שוב נעמד. משהו כנראה היה לא בסדר איתו. בהזדמנות אתקשר לעירייה להגיד להם שהרמזור של הולכי הרגל בשד' רוטשילד פינת החשמונאים קצר מדי.

יום חמישי האחרון היה אחד מאותם ימים ששום דבר לא הולך, כל דבר קטן גורם לכם לעצבים ובאופן כללי אתם סופר רגישים. מכירים? או שאולי מוטב - מכירות?

בערבו של אותו יום צעדתי לי ברחוב עצבנית על כל מה שזז ואז נחתה עלי ההארה. במקום להגיד "תעזבו אותי בשקט, אני במחזור", "זה לא שאני כזאת מגעילה, אני פשוט בפי.אם.אס" או "אתה נראה לי חמוד, אבל זה כנראה בגלל שאני מבייצת" - אפשר להחליף את כל המילים הקליניות האלה במילה התרבותית "דיסהורמוניה". אפשר גם דיסהורמוניה נשית, הגם שגברים אף הם סובלים פה ושם מדיסהורמוניה (להלן המחזור הגברי).

מעתה אימרו: "הפוסט הקודם שלי היה מושפע מהדיסהורמוניה שבה הייתי שרויה באותה עת".

* אבל כאבי דיסהורמוניה יש ויש.

בטח אמרתי את זה כבר כמה פעמים, אבל זה לא עוזר ואני ממשיכה להתעצבן, אז הנה שוב:

שלא לומר - אם לא לומר, אז אל תגידו

מיותר לציין - כנ"ל

מהביל - סטייה פרטית שלי, אבל המילה הזאת מוציאה אותי מדעתי ועם בוא הקיץ סביר שנפגוש בה שוב ושוב.

מיותר לציין שהמילה "מהביל" מוציאה אותי מדעתי, שלא לומר מחרפנת אותי לגמרי.

חופשת הפסח בעיירת הקיט הקפריסאית סייעה לי לקרוא ספר וחצי: "נקמת יותם" של אהרון מגד, שלא ממש אהבתי ולא ארחיב עליו, והחצי השני של "ספר האשליות" לפול אוסטר (החצי הראשון נקרא עוד לפני החג), שאהבתי מאוד ובאתי לשתף אתכם בחוויות.

אבל עוד קודם, זהו הספר הראשון של פול אוסטר שאני קוראת. חלק מהאנשים שסיפרתי להם שאני קוראת ספר של פול אוסטר אמרו שהם לא אוהבים אותו. זכור לי במעורפל ששמעתי איפשהו שזהו לא ספר אופייני של אוסטר. אין לי כלים לשפוט (ומי שמכיר את פועלו מוזמן להגיב ולהגיד האם זה באמת כך), אבל קחו את זה בחשבון.

אוסטר מספר כאן שני סיפור בתוך סיפור (ובתוכם עוד כמה סיפורים), כשבין שני הסיפורים יש לא מעט נקודות חפיפה. סיפור המסגרת הוא על פרופסור לספרות שביום ארור אחד מאבד את אשתו ושני ילדיהם בתאונת מטוס. באבלו הגדול הוא הופך למעין זומבי ודומה שחייו מתפוררים והולכים, עד שיום אחד הוא צופה במקרה בסרט אילם ישן שמעורר בו את שרירי החיוך, לראשונה מזה זמן רב. הפרופסור מחליט לברר מיהו אותו שחקן שהצליח לעשות את הבלתי ייאמן, מגלה שמדובר בשחקן ובמאי שהיה די ידוע, אך נעלם לפני כמה עשרות שנים ומחליט לכתוב עליו ספר.

התחקיר לספר אורך זמן רב וכולל לא מעט נסיעות. הספר נכתב ומתפרסם ונדמה כי מלבד כותבו, אף אחד לא ממש מייחס לו חשיבות גדולה במיוחד, עד שמגיע מכתב מאשה הטוענת כי היא אשתו של אותו שחקן, שכולם היו סבורים שמת, ושהוא רוצה לפגוש את מי שכתב עליו ספר. הפרופסור מפקפק ודורש הוכחות ולבסוף נוסע לפגוש את השחקן ולשמוע את סיפורו. כאמור, מלבד סיפורו של הפרופסור אנו זוכים לקרוא גם את סיפורו של השחקן וגם את הסיפורים של חלק מסרטיו.

פעם קראתי באחד ממדורי הדיאטה בעיתון שאנשים רעבים ו/או עייפים נוטים לאכול דברים מתוקים, משום שהסוכר נותן אנרגיה מיידית ואשליה של ערנות. בפועל, הסבירה הדיאטנית, האנרגיה של הסוכר היא קצרת טווח ונעלמת כלעומת שבאה, ומי שרוצה באמת לשבוע ולא להרגיש רעב אחרי חצי שעה, צריך לאכול אוכל אמיתי ומאוזן.

למה אני נדרשת לסוגיות של אכילה נכונה בביקורת על ספר? כי "ספר האשליות" הוא בדיוק הארוחה המאוזנת שתחזיק אתכם שבעים לזמן ממושך, להבדיל, נגיד, מגרישם, שנוהג לספק כמות מרוכזת של סוכרים, שנותנים תחושה נעימה שמתפוגגת לאחר זמן קצר.

בניגוד למתוק, זה לא בהכרח מושך בהתחלה ולמרות שכל המילים נמצאות בסדר הנכון, לקח לי זמן להכנס לספר ולהתמסר לו, אבל משהגיע הרגע, היה לי קשה להניחו מידיי ובסופו נשארתי עם טעם מאוד טוב בפה.

מכבי תל אביב (בכדורסל, אבל זה בדרך כלל נכון גם לקבוצת הכדורגל של המועדון, אם כי לא היום) תמיד תתן לאוהדיה דרמה בריאה והמשחקים במכריעים שלה אף פעם לא עוברים בקלות. תמיד יש מתח עד הסוף וסלים של השניות האחרונות.

ואילו הפועל ירושלים - מובילה 40 דקות ומנצחת בקלילות ובלי לעשות חיים קשים לאוהדיה.