עניינימים

מלון, יחד עם מגנום אקוודור (ע"ע), מהווה נדבך חשוב בתפריט הקיץ שלי. אני תמיד מחזיקה במקרר כמה מלונים קטנים ואוכלת אותם בכפית.

העניין הוא שהצורך להוציא את הגרעינים מאוד מעיק עליי, כי הם תמיד מחוברים לחלק מבשר המלון (ועוד החלק הכי טעים) וזה דורש עוד התעסקות. לפיכך החלטתי מהיום לוותר על שלב החפירה ופשוט לאכול אותם כמו שהם.

מה אתם אומרים? האם חיי בסכנה?

בגלל שהייתי ילדה מאוד מאוד רזה, בכל פעם שהבעתי איזושהי התעניינות, ולו חלקית בלבד, במזון מסוים, אמא שלי מיהרה להכין לי אותו והיתה ממשיכה להכין לי אותו שוב ושוב. אלא שאז, כמו עכשיו, הייתי גם משתעממת במהירות ומה שמצא חן בשבוע אחד כבר לא רציתי לאכול בשבוע שאחרי. וכך בכל פעם היו לי תקופות של מאכלים אהובים, שהייתי אוכלת רק אותם, עד שהיתה מגיעה התקופה הבאה.

זה לא לגמרי עבר לי, ועכשיו, למשל, אני בתקופת הגבינה הלבנה שלי, גם בגלל שקיץ ואין לי כוח לאכול דברים שדורשים לעיסה רבה וגם כי אני טיפה רוצה לרזות. אז קודם כל הרשו לי להתפעל מזה שסקי היא גבינה ממש ממש טעימה. ושנית, צריכת הגבינה שלי היא באופן שמחזיר אותי ישירות לילדותי: אני מערבבת גביע גבינה עם פרוסות מלפפונים וזיתים, לזכר הסנדוויצ'ים האהובים שהייתי אוכלת פעם.

(אגב, הרצון שלי לרזות מעט לא מפריע לעובדה שעם בוא החמסין הראשון אני ממלאה את פריזרי במארזי מיני מגנום אקוודור, ואוכלת בערך אחד ביום. אם אני לא טועה זהו הקיץ השלישי שהמגנום אקוודור מקנן פה ומבחינתי עוד לא נולד הארטיק שיתחרה איתו).

"אני גר בלוס אנג'לס וכותב תסריטים על גיבורי-על. לפני שנתיים התבקשתי לכתוב מאמר אוטוביוגרפי לכתב-עת מקצועי של תסריטאים, ובאמצע המאמר הבנתי שאני חי חיים משעממים ביותר. לא שאני מתלונן. גם אם היים שלי לא מספקים חומר קריאה מרתק - בית ספר, תואר ראשון, עבודות מזדמנות, תואר שני, עבודות מזדמנות, עוד תואר שני, גיבורי על - אני דווקא נהנה מהחיים. אבל כשהתמודדתי עם כתיבת המאמר החלטתי שאני לא רוצה לכתוב על החיים שלי, אפילו לא בחמש מאות מילה. אני רוצה לכתוב על לנינגרד".

את הדברים האלה כתב דיוויד בניוף, בהקדמה לספרו הנפלא "עיר הגנבים", שייצא לאור בקרוב בכתר. בניוף הוא סופר ותסריטאי. גיבורי העל שעליהם הוא מדבר הם אלה של הסרט הרביעי בסדרת "אקס מן", שהוא, אם הבנתי נכון, בעצם הפריקוול לסדרה. בניוף כתב את התסריט לסרט הזה, שאמור לצאת מתישהו במהלך 2009, ולעוד כמה סרטים (1), ביניהם גם "השעה ה-25", שביים ספייק לי, ומבוסס על ספרו של בניוף עצמו.

כשיצאתי מהסרט "השעה ה-25" לפני מה שנים, כל מה שיכולתי למלמל זה "איזה סרט נהדר, איזה סרט נהדר". הסבר יותר קוהרנטי לא ממש הצלחתי לתת. דבר דומה קרה לי גם עם "עיר הגנבים". כל מה שאני יכולה להגיד כרגע זה שמדובר בספר נהדר. אבל ברשותכם אנסה להסביר קצת יותר. מקווה שזה יצליח.

"עיר הגנבים" הוא סיפור זכרונותיו של סבו של בניוף בשבוע אחד בתחילת 1942. הסב, לב, היה ילד בן 17 בלנינגרד הנצורה. לילה אחד הוא נתפס כשהיה בחוץ בשעת העוצר ובזז צנחן גרמני מת. על פי המסופר בספר, הרוסים לא בזבזו זמן על משפטים למפירי חוק כאלה, ודינו היה אמור להיות מוות בירייה בעורף בו במקום. אבל זה לא קרה ובמקום זאת הוא נלקח לכלא ושם פוגש בעריק בלונדיני בשם קוליה, שגם הוא ניצל משום מה ממוות דומה. בבוקר מובאים השניים לקצין בכיר אחד שאומר להם כי הוא זקוק ל-12 ביצים לשם אפיית עוגה לחתונת בתו. אם הם יצליחו להשיג את הביצים תוך שבוע, הם ישוחררו. אם לא - דינם מוות.

וכך, בלי לחשוף יותר מדי את העלילה הפנטסטית, יוצאים לב וקוליה - האחד נער חצי יהודי חסר בטחון והשני חייל שחצן בעל מראה ארי וחרמנות אינסופית - למסע בלתי ייאמן בעקבות הביצים. לאורך הספר עשוי הקורא הספקן לתהות כמה אמת יש בסיפור וכמה חירות יצירתית לקח לעצמו בניוף. אני מעדיפה לחשוב שהרוב אמת.

בספר הזה דרים בכפיפה אחת  הומור רוסי משובח יחד עם תיאורי זוועה שגרמו לי לחלומות מסויטים, חיים ומוות, שנאה עיוורת חסרת פשר לצד אהבה טהורה וסקס יצרי ומחוצף. הכל נרקח לכדי תבשיל משביע שמשאיר את חותמו להרבה זמן. זוכרים שכתבתי פה פעם שאני כמעט ולא בוכה מספרים והספר היחיד שאני יכולה לזכור שבכיתי בסופו היה "מיי פירסט סוני"? אז הנה, תוסיפו עוד אחד לרשימה.

(1) אני חייבת לציין בצער שבניוף גם עיבד לתסריט את "רודף העפיפונים". לא יודעת אם זה באשמתו, באשמת הבמאי, מארק פורסטר, או בכלל באשמת המקור של חאלד חוסייני, שאותו לא קראתי, אבל נורא סבלתי בסרט הזה.

אני חוששת שחלה אי הבנה מאוד מצערת. לא התכוונתי שכל הקבוצות מוושינגטון ינצחו הלילה את יריבותיהן בהפרש גבוה ולא סביר, אלא רק קבוצת הכדורסל.

אני מקווה שתפצה אותי איכשהו על עוגמת הנפש.

שלך כתמיד,

מ'

מה בדיוק מפריע לקבוצות הקטנות לשחק מחרתיים? מה, אם ההחלטה לתת נצחון טכני להרצליה תבוטל זה אומר שהקבוצות לא יהיו חייבות נצחון והן יוכלו לעלות בהרכב חסר? למה בדיוק זה צריך להשפיע על המשחק שלהן?

במסגרת מועדון הקוראים הראשונים של כתר קיבלנו החודש את הספר הנהדר "עיר הגנבים" של דיוויד בניוף, שייצא בארה"ב (או לפחות באתרי הספרים בארה"ב) רק ב-15 במאי, ואולי הוצאתו בארץ הוקדמה כדי שיתאים לתקופה הזאת בשנה (הוא עדיין לא יצא, אבל זה אמור לקרות תוך חודש).

הספר הוא רומן המבוסס, עם חירות יצירתית מסוימת אני מניחה, על זכרונות סביו של הכותב, שהיה ילד בן 17 ב-1941 בלנינגרד. כאמור מדובר בספר נהדר, שלמרות כל המות וההרס מסביב מצליח להיות גם אחד הספרים הכי משעשעים שקראתי לאחרונה, במיוחד לחובבי הומור רוסי, אבל לא באתי פה להמליץ על הספר. זה יגיע לאחר שאסיים אותו, בעוד קצת יותר מ-100 עמודים.

העניין הוא שאתמול הגעתי לקטע שבו גיבור הספר נתקל לראשונה בגרמנים וזה קצת עשה לי סיוטים (ולכן אני גם כותבת את הפוסט הזה בחמש וחצי בבוקר).

אם אני אתקל בעוד אוסף, אשמע את שמו של עוד אמן שאף אחד לא זוכר ואראה עוד אריזה חגיגית למוצר מוכר - אני אצעק.

אההההההההה

תגידו, האמנם בשנת החמישים היה פחות ניצול צרכני של יום ההולדת של המדינה או שזה נדמה לי רק בגלל שלפני עשר שנים עיסוקי לא דרש ממני להיחשף לכל הדברים האלה?

הפעם הראשונה שנתקלתי במוצרי קסם המדבר היתה כששלחו לי מתוקף תפקידי את הצ'אטני 7 טעמים שלהם. כזכור (ואם לא זכור, לחצו על הלינק), אותו צ'אטני הניב את אחת העוגות הכי מוצלחות שלי בכל הזמנים, ולפיכך מיהרתי לרכוש עוד מוצרים שלהם, בתקווה שגם הם יהפכו לעוגות מוצלחות.

וזה עבד. בשבוע שעבר עשיתי עוגה מתיבול האגסים והל שלהם (כמו עוגת הצ'אטני, מינוס התפוזים הסיניים, הנוזלים הם רבע כוס ברנדי ורבע כוס חלב והתבלינים שבהם השתמשתי הם אגוז מוסקט ומעט ג'ינג'ר. אם היה לי הל טחון בבית הייתי שה גם קצת ממנו, אבל לא היה) ואילו אתמול הכנתי עוגה מעולה מרוטב התאנים ודבש שלהם, וזה הולך ככה:

כ-0.75 כוס דבלים שהושרו מבעוד מועד בברנדי/וויסקי

1 כוס אגוזי מלך קצוצים

1 צנצנת רוטב תאנים ודבש

100 גרם חמאה רכה

שליש כוס דבש

2 ביצים

1 כפית תערובת תבלינים (קינמון, פלפל אנגלי, הל, ציפורן)

2 כפיות מנוזלי ההשרייה של הדבלים

1 כוס קמח תופח

מערבבים הכל (את האגוזים והתאנים בסוף ידנית), ושמים בתנור שחומם מראש ל-180 מעלות, כ-50 דקות עד שעה (אבל לבדוק עם קיסם החל מ-45 דקות).

יוצא מעין עוגת דבש מעודנת עם טוויסט.

את המוצרים, אגב, קצת קשה להשיג, אלא אם כן תמלאו את הטופס הזה, ואז האנשים הנחמדים של קסם המדבר יגידו לכם בדיוק איפה זה נמצא בסמוך לקום מגוריכם. 

כי כנראה אתמול, כשבאתי לקחת הפניות לבדיקות דם, מישהו הדביק אותי בסטרפטוקוקוס שלו, ועכשיו שקדיי מולבנים וראשי דואב.

אבל למרות המשפט הקודם, אני עוד קצת מקווה שמדובר באנגינה של 24 שעות, כזאת ויראלית שתעבור עם אכיניציאה. כי בכל זאת החום שלי נמוך (37.4) והכל קרה מאוד מהר (אתמול בחצות התחיל לכאוב לי הגרון והיום בצהריים עוד בכלל לא היה לי חום). מצד שני אולי זה חיידק טורף וזה הפוסט האחרון שלי.

אה, רגע. אולי זה חצבת.

בקיצור, עוד מעט, כשיימאס לי לרחם על עצמי, אקח כדור ובינתיים אומר שהכולסטרול הרע שלי ירד מ-145 ל-121 והטוב נשאר ברמה העצומה של 84.

בכל שנה בסמוך לגומלין של רבע גמר ליגת האלופות אני הולכת לעשות בדיקות דם. מכיוון שהן נעשות אחרי 12 שעות של צום, כדי שהווריד שלי יימצא בקלות אני שותה מלא מלא מים על הבוקר. וכך לפני שנתיים חשבתי לעצמי שאם אני כבר שותה כל כך הרבה, למה שלא אבקש גם מרשם לבדיקת שתן, שלא יתבזבזו כל המים האלה.

אלא שהיום, כשבאתי לרופא המשפחה לקחת את ההפניות לבדיקות שיתקיימו מחר, הוא זרק לי שזה צריך להיות עם השתן הראשון של הבוקר. ועכשיו אני בבעיה. כי מה הסיכוי שכשאקום בבוקר אזכור את זה? ואם אזכור, מה הסיכוי שאתאפק? ובכלל, אם התעוררתי בחמש בבוקר, הלכתי לעשות פיפי וחזרתי לישון עד שבע, זה עדיין נחשב?

בקיצור, נראה לי שאני הולכת לרמות.

(*) לא באמת צהוב. צלול כזה עם צהבהבות ממש קלה.