עניינימים

"ברוך לעס עם השיניים הקדמיות, כמנהג אנשים שאינם אוהבים לאכול"

מתוך דברים שכתב רון מיברג על אדם ברוך ב"סופשבוע".

לאחר כ-100 שעות אפשר בהחלט להכריז על שיפור. אני אפילו שוקלת להתחיל לדרוך קצת על העקב. מצד שני, הסימן הכחול במקום הפגיעה, שהפך לצהבהב, התחלף בשני שטפי דם כחלשחורים במקום אחר. אולי הדם השטוף התנקז לשם בגלל שישנתי עם הרגל על הצד. בקיצור, נראה לי שזה די יצנן את כל בעלי הפוט פטיש למיניהם.

כבר הזכרתי פה ושם את הזכרון הויזואלי הבלתי קיים שלי בכלל וזכרון הפרצופים הנוראי שלי בפרט. הסיכוי היחיד שלי לזכור פרצוף שראיתי פעם או פעמיים הוא אם יש בו משהו זכיר במיוחד, אבל אם המשהו הזכיר ייעלם (תספורת שתשתנה, מישהו שהיה שמן ורזה, נקודת חן שהורדה), גם הזכרון שלי יתפוגג. בדיוק השבוע סיפרתי על זה למישהו וגם הזכרתי את העובדה שמה שבדרך כלל מציל אותי מאי נעימות זה שקולות אני דווקא זוכרת מצוין, ולכן אם הבנאדם שאין לי מושג מיהו ידבר איתי קצת, יש סיכוי שאזהה אותו לפי קולו.

בכל אופן, קיבלתי קודם מייל ממישהי שעובדת כעוזרת מחקר במעבדה לחקר התפיסה הויזואלית, שגם הזמינה אותי עקרונית להשתתף במחקר וגם ביקשה לסייע לה לאתר אנשים נוספים עם בעיות דומות. פרטים בהמשך.

(*) מדובר במשפט שקרי. בדרך כלל אני אפילו לא יודעת שמדובר במישהו שאני אמורה להכיר.

קפאין הוא לגמרי לא הסם שלי, ובכל זאת מה שהכי היה חסר לי בחמישים וקצת שעות האלה זה קפה. הצלחתי להסתדר לבד עם הכל (בהזדמנות אולי אספר חוויות מהמקלחת), אבל לסחוב כוס קפה מהמטבח זאת היתה משימה בלתי אפשרית. לא מצאתי שום תרמוס ולמרות שכמה וכמה אנשים טובים הציעו לעזור בכל מה שאבקש, נראה לי מוגזם לבקש שמישהו יבוא אליי רק כדי להכין לי קפה.

אז עכשיו אני שמחה לבשר שהצלחתי להגיע למצב שבו אני צולעת באופן יציב מספיק בשביל לסחוב איתי ספל קפה חם. הנפיחות די ירדה, כלומר התפזרה באופן שווה מסביב לקרסול ולא הנפיחות הכדורית מהתמונה ביום חמישי. מדי פעם, כשאנימורידה את התחבושת האלסטית, אני מורחת ג'ל רסקיו, שאין לי מושג אם הוא עושה משהו, אבל הוא קריר ונעים. מחר אקנה משחת ארניקה ואולי גם וולטרן, כי המקום גם קצת חם ואדום (שזה כבר קשור למפרקים הבעייתיים שלי). חוץ מזה גם מצבה של הרגל הבריאה, שאתמול מאוד כאבה בגלל העומס על השרירים, גם משתפר. בקיצור, כנראה שאשרוד.

מהבוקר אני לא מרוכזת באופן קיצוני ומבולבלת באופן בינוני. אולי זה קשור לעובדה שכבר יומיים אני ישנה די מעט ודעתי מוסחת בקלות. השיא, ויש לקוות שהסוף, ארע לפני כשעה וחצי עת נקעתי את הקרסול באופן מפואר.

זה קרה כשרצתי לתוך בניין בוער כדי לחלץ שני ילדים שנלכדו בקומה הרביעית, ואז, כשהוצאתי אותם החוצה בשלום ובבטחה, מעדתי על אבן קטנה, עיקמתי וסובבתי את הקרסול. זאת הגרסה שאני דבקה בה, אם כי תמיד יש אפשרות שסתם קמתי מהכסא בעבודה, לא שמתי לב למשהו שעמד בדרכי ושנייה אחר כך מצאתי את עצמי על הרצפה עם קרסול מסובב.

הבשורה הטובה היא שעכשיו אני כן מרוכזת. רק בדבר אחד, אבל גם זה משהו. ועכשיו לשלב השאלות: קרח אני לא אוהבת (זה קר!) עד כמה זה באמת נחוץ? ותחבושת אלסטית צריך לשים גם אם אני יושבת במיטה ולא זזה, או רק כדי ללכת? ומה לגבי הלילה? כדאי לישון עם תחבושת פן יהיה לי חלום פעלתני במיוחד ואזוז פתאום או שכדאי שהרגל תנשום? ולסיום? יש מה ללכת לרופא או שהוא רק יגיד לי לנוח?

עדכון 20:20: ובכן, חזרתי הביתה ב-16:30, ישבתי שעתיים ללא תנועה והכל היה די בסדר, ואז הייתי צריכה פיפי. ובכן, תנו לי להגיד לכם: לנסות לזוז אחרי שעתיים ללא תנועה זה ממש כואב. מאז עשיתי את המסע הזה עוד פעם והמאמץ כל כך גדול שזה מעלה לי את החום. אני מנסה לדרוך קצת על הרגל (על האצבעות, כי על העקב אין מה לדבר רגע), אבל זה מצליח לי מאוד בקושי רק בדרך חזור.

חוץ מזה, נראה לי שיש סיבה נוספת לעיקום הרגל מלבד זה שהייתי לא מרוכזת. הייתי היום עם חצאית וכשאני לובשת חצאית ויושבת רגל על הרגל, הרגל העליונה, שהיא בדרך כלל השמאלית, תמיד נרדמת לי. יכול מאוד להיות שזה היה המצב ואז כשדרכתי על מה שלא דרכתי שם, הרגל הרדומה לא הרגישה בזה ולא יכלה להתחמק.

מזל גדול שבדיוק אתמול צבעתי את ציפורניי לכבוד היונייטד

נתחיל בזה שאתמול היה יום מאוד מוצלח מבחינה קולינרית. את השעות שלפני המשחק העברתי במטבח וכך זכו האנשים במקום שבו התארחתי ללחם עגבניות מיובשות שזכה להצלחה גדולה, לעוגת אוכמניות שאת מתכונה ניתן למצוא פה בצד ולעוגת הקפה שמתכונה יפורט מייד, שניסיתי אתמול לראשונה והיא התגלתה כמאוד מוצלחת. אגב, לביישנים, מופנמים וחרדים חברתית מומלץ מאוד לדעת לאפות. ככה אנשים שהרגע פגשתם ידברו איתכם (וגם יחמיאו לכם, כך שבטחונכם העצמי יעלה) ולא תשבו ערב שלם בפינה כמו עציץ מבוהל, כי אתם נוטים לאילמות במחיצת אנשים שאתם לא מכירים (בממוצע אני צריכה להיתקל באדם חמש פעמים לפני שאתחיל לדבר איתו במשפטים שיש בהם יותר ממילה אחת. אולי בגלל זה אני לא יוצאת לדייטים).

ולענייננו: את המתכון לעוגת הקפה הזאת מצאתי כאן, אלתרתי קלות והרי הוא לפניכם:

המצרכים לבצק (2 תבניות אינגליש קייק):

3 ביצים

½1 כוס סוכר

2 כפות תמצית וניל

שליש כוס קפה חזק (עדיף אספרסו)

200 גרם חמאה רכה

4 כפות ברנדי או קוניאק

1 שמנת חמוצה (או לבן או יוגורט)

1 חבילת קמח תופח קטנה

1 כוס אגוזים קצוצים

המצרכים לתערובת:

 2 כפות קקאו, כף קפה טחון, 2 כפות סוכר, קורט הל, קורט קינמון, כף פולי קפה שבורים, כף פולי קקאו שבורים 

אופן ההכנה:

1.    מערבבים בקערה את כל החומרים חוץ מהקמח והתערובת (אפשר להשתמש במעבד מזון עם להב פלדה).

2.    מוסיפים את הקמח ומערבבים היטב.

3.    מוסיפים ידנית את האגוזים

4.    יוצקים את הבלילה לתבנית. מפזרים מעליה את התערובת ובוחשים אותה בכף פנימה פעם-פעמיים ולא יותר. התערובת אינה צריכה להטמע בבלילה אלא רק "לטבוע" בתוכה באופן חלקי, כדי ליצור אפקט של עוגת שיש.

5.    אופים בחום בינוני-גבוה כ-40 דקות עד שעובר את מבחן הקיסם.

קיבלתי חבילה של פולי קפה קלויים. לכאורה אני אמורה לטחון אותם ולהכין מהם קפה, אבל בא לי לנסות לשלב אותם באיזשהו מתכון, ולאו דווקא בעוגה. אם למישהו יש רעיון כלשהו לעוף בפולי קפה או גולש קפה זה גם טוב.

אותה שאלה לגבי פולי שוקולד שבורים.

ברור שראיתי אותו

איך אפשר היה שלא

עומד ונועץ מבטים

כאילו הייתי שלו

ופתאום הוא התחיל לרעוד

למרות שהשמש זרחה

ומלמל דברים לא ברורים

על עצב וגם על שמחה

אבל אז הלכתי משם

עפתי, עזבתי אותו

בחיים לא יראה אותי עוד

לפחות עד יום מותו

נעלבתי, כי היה משהו בינינו

חזק מכל חוויה

אז למה אחרי כל זה

הוא קורא לי ציפור שנייה?

פיצוחים אכן טובים לבריאות כל עוד לא קולים ולא ממליחים אותם. שתי הפעולות האלה די מנטרלות את הערך הבריאותי שלהם ונראה לי די חוצפה לצאת בפרסומת שטוענת שפיצוחים זה בריא.

אבל הנה פתרון שאולי יפתור מעט את הבעיה: למה שלא תקלו בעצמכם את הפיצוחים שלכם? כך תוכלו לשלוט על מידת הקלייה (אולי קלייה קלה לא לגמרי הורסת את השומן הטוב. לא יודעת, אבל נשמע הגיוני) ופחות מלח ודאי שבריא יותר. למעשה ביום חמישי האחרון קניתי פיסטוקים לא קלויים ואני מתכננת לקלות אותם בעצמי בלי מלח. יש לי תחושה שיהיה טעים גם ככה, וכמובן שאחזור לדווח.

ואפרופו פיצוחים, בפרק של "האוס" ששודר לפני שבוע, סבל איש אחד מהרעלה חמורה כתוצאה של אכילה מוגזמת של אגוזי ברזיל. איך שמחתי שסוף סוף מדברים של על מחלה שאני מכירה ואכן, כל מי שקצת בענייני אכילה בריאותית יודע שאסור בתכלית האיסור לאכול יותר מ-3-5 (תלוי את מי שואלים) אגוזי ברזיל ביום, אחרת הם ממש רעילים.

(*) לקוראיי בתפוצות: לאחרונה עלתה פה פרסומת שבה חבורת גברים מתכנסת לראות כדורגל ובת זוגו של המארח מגישה להם נשנושי חסה, למורת רוחם. אבל אז הקריין אומר שבעצם פיצוחים זה בריא ולא צריך לוותר עליהם.