 כינוי:
בת: 53 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
|
אתמול במעריב
המנוי במעריב הולך לספק לי שפע של חומרים לבלוג. הנה שניים מתוך העיתון של אתמול.
במדורו, "לגבי דידי מנוסי", כותב/מתלונן דידי מנוסי את הדברים הבאים:
אפעס, נדמה שמדובר פה בסגירת חשבונות אישית לגמרי ונטול עניין לציבור. לא שמנוסי הוא העיתונאי הראשון שעושה את זה, אבל אף אחד לפניו לא עשה את זה בחרוזים.
ועוד בעיתון של אתמול: עירית שמגר במיני ראיון עם פרנסס מקדורמנד, או כמו שהיא מכונה כשבע פעמים במהלך הכתבה: פרנסס מקדורמן.
| |
הפעם הראשונה שלי
הוא אמר לי: "ממה את כל כך פוחדת? תאמיני לי שיהיה לך טוב. את עוד תודי לי, תרצי עוד ולא תביני איך הסתדרת בלי". ככה כבר כמעט שלושה חודשים, כשבזמן הזה כל הזמן ניסה לפתות אותי, לתת לי טעימות קטנות, עד שאתמול הרגשתי שאני מוכנה לדבר האמיתי - לאכול סביח לראשונה בחיי.
בהתחלה חשבנו ללכת לסביח שבפרישמן פינת דיזנגוף, כי היו לו המלצות טובות, אבל מרוב שהוא טוב, תמיד צפוף שם, יש תור ואין איפה לשבת. אז ויתרנו, כי לא רציתי שהפעם הראשונה שלי תהיה בעמידה.
הלכנו למלכות הפלאפל, שבנוסף להצהרה המבטיחה שבשמן, הן גם נסיכות סביח לא קטנות. האיש בדלפק עודכן בכך שאני בתולת סביח והתבקש להיות עדין איתי. הפיתה אמנם קצת התפרקה, אבל אכלתי את תכולתה בעדינות ובגבורה.
היה מצויין. אני באמת לא מבינה איך הסתדרתי בלי.
| |
הבדלי גרסאות
בלילה שבין רביעי לחמישי נרצחו בחורשה הסמוכה להדסה עין כרם גבר ואשה, הוא בן 27 והיא בת 17. לא ברור מה היה אופי הקשר בין השניין, אבל בידיעות כתוב שכינוי החורשה היה "חורשת האוהבים" ובכתבה היום הם כותבים כי גופות השניים נמצאו על ידי חבריו של הנרצח: "במקביל יצאו שני חברים שידעו כי דוד מרבה לנסוע לחורשת האוהבים עם חברותיו, לחפש אותו בחורשה".
הארץ, לעומת זאת, חסך מקוראיו את הצהוב והסתפק ב"יעקב פנה לחבריו של דודו, ואלה פתחו בחיפושים אחריו, ואיתרו את מכוניתו ביער, במקום שבו ידעו כי הוא מטייל מדי פעם".
סביר שהגירסה של ידיעות מדוייקת יותר, אבל באותה מידה, זה חסר משמעות כשמדובר ברצח לאומני ובעיקר מגעיל. אי אפשר להניח לאנשים אחרי מותם?
| |
ובינתיים במוסף הארץ
כאילו אין חג מחר וכאילו לא גמרנו לספור את העומר במשך שבעה שבועות, גיליון המחר של מוסף הארץ כבד מנשוא ופוליטי ברמות גבוהות (שלא לדבר על זה שהצבע השולט בשער הוא שחור).
זה מתחיל (בלי להתייחס כרגע לגדעון לוי, כי הוא תמיד פוליטי וכבד, אחרת לא היו קוראים לו גדעון לוי) במאמר/גילוי דעת של בני בגין, תחת הקרדיט זאב ב. בגין, שמדי פעם מתעורר וזועק את אשר על לב, ממשיך בראיון של ארי שביט עם רובי ריבלין, המתקשה לקבל את החלטתו של חברו אריק שרון.
והפסקה קטנה בשביל לנזוף בעצמי. נדמה לי שאם גיבורי שתי הכתבות הראשונות היו נוטים שמאלה, אולי לא הייתי מגדירה אותן כפוליטיות, אלא כאקטואליות. מסתבר שאובייקטיביות היא עסק מסובך שנוטה להתמסמס. לזכותי ייאמר שעליתי עליי.
הלאה: כתבה על הליך גירוש העובדים הזרים והאלימות שמופעלת עליהם תוך כדי, כתבה על המאבק הציבורי הכושל בתוכנית הכלכלית, כתבה על עדינה שפירא, פעילת שלום חרדית-לאומית, שמלמדת עברית בבתי ספר פלסטינים, שיחה עם ז'אק דרידה, הפילוסוף הצרפתי, כתבה על קהילת הצוענים בחברה הפלסטינית וכתבה קורעת לב על המשלחת היהודית-ערבית שביקרה באושוויץ (ואם אני זוכרת נכון, גם בסופשבוע של מעריב יש כתבה על אותו מסע ממש).
ומי שלא קפץ מהחלון עד לפה, יכול להתרווח עם האתנחתא התרבותית של הגיליון: כתבה על המפיק הארווי ויינסטיין וכתבה על רדיוהד, לרגל הוצאת תקליט חדש.
| |
מעניין (2)
7 ימים של מחר. אמנם קראתי אותו קריאה מאוד סלקטיבית (והסיבה לכך בפוסט הקודם), אבל הוא נראה מאוד מעניין. הנה הכותרות והמשניות של הכתבות, תשפטו בעצמכם:
טבח ידוע מראש. שבעה חיילים ושלושה אזרחים נהרגו במרץ 2002 מידי צלף פלסטיני בודד במחסום ליד עופרה * זו היתה אחת המכות הקשות ביותר שניחתו על צה"ל באינתיפאדה השנייה, וללא ספק המשפילה שבהן... רונן ברגמן וגיל מלצר מביאים כאן לראשונה את עדויות החיילים ואת דוחות התחקיר שצה"ל מנסה לטייח.
(את רוב הכתבה הזאת קראתי ורותקתי. מצד אחד יש שם צלף, ועוד אחד כל כך טוב, ואני מקווה שדבריי לא יתפרשו לא נכון, אבל יש משהו קוסם בצלפים. בסרטים אני מאוד נהנית לראות אותם. מצד שני, זה לא סרט וקורבנותיו של אותו צלף הם אנשינו וכל פגיעה בול כזאת זה משפחה הרוסה ועצב אינסופי).
גוף ראשון יחיד. הקיץ ימלאו לחיים גורי שמונים. אחרון המשוררים הלאומיים שלנו מרגיש שזה הזמן להיות קצת פחות לאומי ויותר אישי. רק עכשיו הוא מוכן לדבר לראשונה על סודות משפחה כואבים שהאפילו את ילדותו * המיתוס הכוזב של הפלמ"ח והאנחנו * פשעי המלחמה שתמיד היו שם, לצד הקרבות ההירואיים והמוצדקים ביותר * ... ופחד המוות, שהולך ומכרסם בו ככל שנעלמים לו יותר ויותר חברים.
(לא ממש קראתי, חוץ מעניין סודות המשפחה, שהם הרבה פחות צהובים ומסעירים ממה שאפשר היה לחשוב ומקריאת הלידים לא מצאתי שום השמצות כלפי שום עדה או קבוצת אוכלוסיה בארץ).
האב, הבן, הפטיש והסכין. לעדי גיאורגזדה יש המון מזל. פעמיים חילץ אותו אביו ממאסר על רצח והריגה. בפעם הראשונה הודה גיאורגזדה ברצח קבצן במכות פטיש. אביו, שהגיע לארץ מגרוזיה לאחר מעצר הבן, ניהל חקירה משלו והביא למשטרה הודאות של חבריו של הבן. הבן שוחרר. בפעם השנייה היתה מריבת שיכורים בשכונה. לפי עדות אחת השכנות, האב החזיק את הקורבן בשעה שהבן דקר אותו למוות. אבל בבית המשפט לקח עליו האב את כל האשמה, והבן שוב זוכה מחמת הספק. ראיון עם סימני שאלה.
(לא ממש ראיון. סיפור המקרה עם כמה משפטים של גיאורגזדה הבן בסוף כל קטע).
שידורי המהפכה. הצלחת הטלנובלות בארץ מתחרה בקלות בפופולריות שלהן במדינות דרום אמריקה ומזרח אירופה. הסדר הכלכלי-חברתי שהן מציעות הולך מצויין עם משטרים לא יציבים שמנציחים מצוקה ופערים, מקדשים את הצנזורה ומעודדים אסקפיזם... על הקשר בין התלתלים של אנדריאה דל-בוקה לתוכנית הכלכלית של נתניהו.
בלי סודות. הולך ואוזל לי הכח לכתוב את כל המשנה. כאן מדובר בראיון חג עם אושיק לוי, לרגל צאת אלבום אוסף שלו.
כתבה על רועי צ'יקי ארד
כתבה על דוגמנית העירום ליילה שוורץ
כתבה מיותרת על זוגות שבהם כל אחד מהצדדים אוהד קבוצת כדורגל אחרת.
ודנה ספקטור ניסתה ללמוד להיות אסרטיבית. כמו שמלמדת הכותרת, "סמרטוטונת", היא לא ממש הצליחה. אני תמיד תוהה מה אחוז האמת ומה אחוז הבדיה במדור הזה של דנה ספקטור. הוא לא בדוי לגמרי, כי השבוע היא מספרת שהחבר שלה, א', הוא מהנדס שעלה מאוקראינה. לפני כחודש-חודשיים קיבלתי אימייל ממישהי שהזדהתה כדנה ספקטור ומצאה את מה שכתבתי עליה לאחר שעלה המדור שלה. האימייל הגיע מכתובת של מקום עבודה שנראה שעובדים בו מהנדסים, ושם מי ששלח היה שם רוסי שהתחיל ב-א'.
אז דנה או א', אם אתם קוראים את זה, ניסיתי בזמנו לענות לאימייל והשרת של מקום העבודה של א' החזיר לי אותו. צרו קשר דרך מדור זה.
| |
מעניין (1)
ונפתח בביקורת טלוויזיה. שם הבלוג הוא "כתוב בעיתון", אתם אומרים? אל תהיו קטנוניים. זה יהיה כתוב בעיתון של מחר.
הרגע נגמר טקס פרסי הטלוויזיה הראשון. הסבר קצרצר: עד היום האקדמיה הישראלית לקולנוע ולטלוויזיה קיימה טקס משותף למסך הגדול והקטן ומעתה הטקסים נפרדים - קולנוע לחוד וטלוויזיה לחוד.
והיה יופי. אמנם לא הייתי במלא מאה אחוזי הריכוז שלי (פרטים בפוסט הבא), אבל גם ככה שמתי לב שהיה טקס מאוד מוצלח. ארוך מאוד, זה נכון, אבל נוצץ במידה הראויה, מושקע במידה הראויה ולמרות כל אלה, גם קצת צוחק על עצמו ולא תמיד לגמרי מקצועי, מה שהעניק לו חן ישראלי כובש.
ולהלן נקודות ראויות לציון:
- גירסת שחקניות הטלנובלות לשיר הרוצחות מ"שיקגו" היתה מעולה.
- חלק ממגישי ומקבלי הפרסים, בעיקר כאלה שערוץ 10 היה האכסניה ליצירתם, לא התביישו לקטר על העובדה שהם לא ראו שכר לעמלם, במובן הכי מרשרש של המילה.
- הבאת כל הבובות מתוכניות ילדותנו לבמה היתה גם היא מוצלחת, כולל היציאה מהארון של צ'ומפי ואינשם (בציטוט מאוד חופשי זה היה משהו כמו: אנחנו היינו שני הגברים הראשונים שחיו ביחד, לפני שקע ותקע, יוסי וג'אגר ושי ודרור).
- "יוסי וג'אגר", כצפוי, גם זכה בפרס הדרמה ויהודה לוי זכה בפרס השחקן בדרמה.
- אחת ההתבדחויות הלא מוצלחות של הערב, התגלתה גם כלא ממש מדוייקת. ענת וקסמן ומוסקו אלקלעי הגישו את הפרס לדרמה הטובה ביותר. וקסמן אמרה שבניגוד למה שאומרים לפעמים, החיים זה כן הכל (וקסמן משחקת בסדרה "החיים זה לא הכל") ואלקלעי ענה לה שבחמשת המועמדים לדרמה הכל זה חיים ואין מוות, או משהו דומה, ואז באו הקטעים הקצרים של המועמדים - "יוסי וג'אגר" שבהחלט נוגע במוות, "כל מה שיש לי" המקסימה של קרן מרגלית, שהיא כולה פוסט מורטם וגם עוסקת במוות, הדרמה של חגי לוי, שאלוהים יעניש אותי על ששכחתי את שמה (אבל אני זוכרת מילה אחת שנגמרת ב-ה'), שעוסקת בהתמודדות של הורים שכולים עם השכול ו"הדמעות של אמסלם", שלא ראיתי, אבל בקטע הקצר שהציג את הדרמה ראו בדיוק הלוויה. עכשיו אחרי שכתבתי את זה, אני פתאום חושבת שאולי הוא התבדח ואז אני יוצאת מפגרת. מצד שני, "חמש דקות מפראדיס", שהיתה אף היא מועמדת, היא באמת דרמה מתוקה ומלאת חיים. ומצד אחר לגמרי, מה זה אומר שכל כך הרבה דרמות עוסקות במוות?
- עם או בלי קשר לחיים ולמוות, לא מעט זוכים ייחלו לשלום. זה מסתדר עם הוועידה בעקבה, אך כשזה חזר על עצמו, לא היה מנוס מציניות, ואמנם, כשעירית לינור וקובי מידן עלו להעניק את אחד הפרסים לקראת הסוף, פתחה לינור את דבריה באמירה שגם הם רוצים שלום ואף הוסיפה "גם קובי רוצה שלום.
- ושוב, בלי קשר הכרחי לסעיף הקודם, כשהציגו את תוכניתם של שי ודרור, שאף זכתה בפרס, הקטע שנבחר הוא זה שבסופו שי שואל "ומאיפה תזרח השמש?" ודרור עונה לו "מהכוס של האמא של אריק שרון". מי שיזם את זה בטח היה מאוד מרוצה מהחתרנות שלו, בעיניי זה היה קצת מיותר.
- ואלונה קמחי, שהגישה יחד עם ליאור אשכנזי את הפרס האחרון, הלשינה על הנוכחות הדלילה באולם. כנראה שלא לכולם היתה סבלנות לחכות שלוש שעות. גיא פינס, שקיבל את הפרס השני שחולק, הודה בסוף נאומו למי ששם את הקטגוריה שלו בהתחלה. היתה חצי פאוזה ואז הוא מיהר להסביר שזה בגלל שככה לא צריך להיות במתח הרבה זמן. מתח? גיא פינס קוטף הפרסים הסדרתי? אני שמה כסף שלא הרבה זמן אחר כך הוא כבר היה בבית.
| |
עשויים היטב
בשעה טובה נחת היום המעריב הראשון על מפתן ביתו וכבר בעמוד 4 הבנתי שתהיה לי פה הרבה עבודה. לפיכך, אני מכריזה בזאת על פתיחתו של קמפיין "מגיהים למעריב".
ובפרק הראשון, כותרת המשנה של הכתבה הזאת. נורא משמח שהטרור עומד להגיע לקיצו אבל שנתיים וחצי הן עשויות ולא עשויים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
