עניינימים

איך זה שנבחרת סין לא משחקת במונדיאל? יש בכלל נבחרת סין? הרי לסינים יש מודעות ספורטיבית והישגים ספורטיביים (למשל זאתי שהעיפה הרגע את שחר פאר מווימבלדון) ולא ברור למה לא בכדורגל.

עדכון: הסינים אולי לא טובים בכדורגל, אבל הם בהחלט אוהבים אותו (ותודה לשיר החורש הנפלאה)

הנה משהו שמעצבן ומטריד אותי כבר הרבה זמן. ערב שבת, כמו שיודעים קוראיי שומרי המסורת, הוא יום שישי בערב. בדיוק כמו שערב חג הוא הערב שלפני החג (על אף שמקובל להתייחס אליו כיום שלפני החג, כמו במשפט "מישהו יודע אם עובדים בערב חג?"). הבעייה היא שבמסגרת התרדדות השפה, אנשים הפסיקו להשתמש בביטוי ערב שבת ואף מוסיפים חטא על פשע ומכנים בשם זה את שבת בערב, שאמור להיקרא מוצאי שבת.

שאלתי היא איך מחזירים את הביטוי לשפה בקרב אלה שלא שומרים את השבת, מפסיקים לפחד פן לא תובנו נכון כשאתם משתמשים בו ובעיקר מונעים את הטעות של אלה שמשתמשים בו במקום במוצאי שבת.

אבל לא יכולתי להתאפק. תראו איזה יופי:

ואפרופו, יצא ספר חדש, "שירת הגורילות", שהוא מעין אוטוביוגרפיה של אוטיסטית. בקרוב ארכוש אותו.

מישהו צריך לעשות את זה ואני מתנדבת להתחיל. נא הוסיפו את הצעותיכם בתגובות ואוסיף אותן לפוסט.

1. מותר לשלוח סמסים בכל שעה משעות היממה.

2. לפיכך צליל קבלת ההודעה אמור להיות מספיק חלש כך שהוא לא יעיר אתכם אם אתם ישנים. רצוי צפצוף אחד או אפילו רק רטט. מי שאצלו הצליל חזק יותר, שלא יתלונן.

3. למרות הרצון לקצר והניג'וס שבהשארת הודעה, מומלץ לפתוח אותה במילות נימוסין, נגיד בוקר טוב, אבל לא צריך להיות קפדניים מדי בעניין הזה.

4. לעומת זאת תגובות כמו "תודה", "ביי", "נדבר" וכיוצ"ב לא חייבים והרבה פעמים זה רק מנג'ס לצד השני.

(מכיוון שהיום קצר והמלאכה מרובה, עכשיו תורכם).

עדכונים:

5.  זה שמדובר בפורמט מקוצר עדיין לא אומר שיש פטור מסימני פיסוק (באדיבות פוסי גאלור ואני מצטרפת בחום)

5א'.  למרות האמור לעיל, אין צורך לסיים הודעת סמס בנקודה.

6. אמוטיקונים מתקבלים בברכה בתנאי שהם הכרחיים להבהרת כוונת הכותב (סרקזם, אירוניה), ולמעשה במקרים כאלה יש להתעקש על שימוש בהם כדי למנוע סמסים מיותרים מסוגת: "לא הבנתי, אתה רציני או לא"? (באדיבות פאר פרידמן)

7. אסור לשלוח סמס שיכפה על הצד השני לטלפן בחזרה או סמס שברור שהתשובה עליו תהיה מאוד ארוכה (באדיבות observer) 

נ.ב. ברכות והסרת הכובע בפני ולווט.

מדי פעם אנשים מטיחים בי שאני קטנונית או שהחיים שלי קטנים. בעיניהם מדובר, כנראה, בעלבון גדול, אבל מבחינתי זה פשוט ציון עובדה. לכן החלטתי לעשות ניסוי קטן ולשנות את שם הבלוג שלי (בשלב זה רק מבחינת השם הנראה. ברשימות אני עדיין "עניינימים") ל-Micro Gal, כלומר, נערת המיקרו. כלומר זאת שחושבת בקטן. התמונה הגדולה לא מעניינת אותי. מה צבע עיניו של מי שעומד שני משמאל דווקא כן.

רק טוב שיהיה.

1. כתבתי עוד פוסט חמום מוח בעקבות בלוגים ואנשים שעצבנו אותי, אבל בסוף מחקתי אותו.

2. במקום זה, החלטתי לאמץ את שיטת חמשת הדברים של שלומית. למען האוירה הטובה ויציבותו של לחץ הדם שלי.

3. זה כבר היום השני שאני הולכת עם הסנדלים החדשים שקניתי והם מאוד נוחים לי ולא עשו לי אפילו שלפוחית אחת.

4. הגיע לידי דיוידי עם ששת הפרקים הראשונים בעונה החמישית של "המגן".

5. קיבלתי בדואר שתי סימניות מגניבות.

(את שני הסעיפים האחרונים כבר כתבתי מוקדם יותר, אבל לא תכננתי שכך יתפתח היום ואין לי עוד שני סעיפים. בטח לא אחרי העלייה של איטליה)

הנה בלוג זיונים חדש. אמיתי? מפוברק? לא יודעת, אבל יש לי הרגשה שיהיה מעניין.

עדכון: הפוסט היחיד שהיה שם נמחק. חשוד מאוד.