 כינוי:
בת: 53 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
| 7/2010
דני ש.
דני ש. (דניאל שיפנבאור, מהרוגי התרסקות
המסוק ברומניה) ואני נפגשנו לראשונה מתישהו ב-92' (כנראה. 18 שנה, לכו תזכרו). אני
הייתי פקידת מבצעים ותיקה בטייסת של יסעורים והוא טייס חדש בטייסת. הקדימו את בואו
השמועות עליו. אמרו שמגיע מישהו אנטיפת, לא נחמד, שצועק על פקידות. כך שלא בדיוק
צהלתי לקראת בואו וקיבלתי אותו בחשדנות עוינת.
תוך זמן קצר החשדנות התפוגגה. זה לא
שהשמועות היו לגמרי מופרכות. דני (או שיפן, כמו שקראו לו בטייסת. כי שיפנבאור זה באמת קצת מוגזם) מעולם לא היה יקירן של בנות המבצעים. אבל איכשהו
נוצר בינינו חיבור. "אחוות אנטיפתים", קראתי לזה. העניין הוא שהעבודה הייתה
אצלו מעל הכל. הוא היה קפדן ורציני (ומתאים בול לקלישאת ה"דורש הרבה מעצמו
ומאחרים") וברגע שהאנשים מולו עשו את עבודתם כמו שצריך, הם הרוויחו את
הערכתו.
מהרגע שהתיידדנו זכיתי לגלות צדדים
אחרים לגמרי שלו. איך מצוטט גיסו בידיעה שבקישור? "הוא שמר על ארשת חיצונית
קשוחה, אך הוא היה אדם מאוד רגשן". בשיחות הארוכות שלנו הוא הרשה לעצמו לדבר
גם על דברים אישיים.
ויש את יעל. כשדני דיבר על יעל, אשתו,
לא נותר דבר מהקשיחות שלו. ושוב אני נדרשת פה לקלישאות ותמיד נאמרות על אנשים רק
אחרי מותם, וחבל שלא קודם. "אהבת חייו", היא זאת המתבקשת פה. נכון שהוא
היה אז רק בן 25, אבל כבר אז הם היו כבר הרבה שנים ביחד, ולא נתקלתי מאז באהבה
כזאת. אם אני זוכרת נכון, לא הייתה לו אף אחת אחרת מלבדה וגם לה לא. אני נוהגת
לצחוק קצת על זוגות כאלה, אבל במקרה שלהם זה רק גרם לי להאמין קצת יותר באהבה
ובזוגיות.
יהיה זכרו ברוך.
| |
ומי ארזה היום את כל הספרים שלה?
כן, זאת אני. לקח לי ארבע שעות (על הרגליים!), אבל בסופו של דבר יש לי כעת עשרה ארגזי ספרים ארוזים (+ כמה שלא ממלאים ארגז שלם) ועוד כמה עשרות שלא נארזו משום שהם מיועדים למסירה. וזה לקח כל כך הרבה זמן כי חשבתי עליכם, ורשמתי כל ספר שלא נארז כדי להציע לכם (זה יקח כמה ימים, כי עכשיו אין לי כוח להקליד את כל הרשימה, אבל יגיע מתישהו).
אגב, ברשימת המסירה נמצאות גם כמה קלטות וידאו מקוריות, אם למישהו יש מה לעשות עם הפורמט הנכחש הזה. יש שם הרבה סרטים של דיסני, את "חוות החיות" המצויר הנפלא (שהתאצתי לא מעט כדי להשיג אותו, אגב), "צלילי המוזיקה", טרילוגיית "הסנדק", שני סיפורים של "המפצח" (זה עם הכדורגל וזה עם הלמינגס) ועוד. מישהו מעוניין?
| |
חזה עוף ואורז בסגנון הודי (נגיד)
ערבבו קופסת חלב קוקוס (אני אוהבת את זה הדל שומן) עם תבלין גראם מסאלה והשרו בתערובת כארבעה שניצלים (כלומר חזה עוף מושטח) למשך כמה שעות (במקרר, כן? שלא תחטפו לי שלשולים אחר כך). כשיימאס לכם, טגנו בצל, הוסיפו שתי כוסות אורז לבן (לא הצלחתי לשכנע את מיכאל לאכול אורז מלא, אבל אפשר), טגנו מעט והוסיפו את התערובת שבה שרה העוף + מלח ופלפל + השלמת מים ככה שיהיו שם בסוף 4 כוסות נוזלים (כפול מהאורז).
בשלו עד שהאורז יהיה מוכן (עם מכסה סגור. זה אורז) ובינתיים חתכו את חזה העוף לקוביות. כשמוכן, כבו את האש, זרקו פנימה את העוף וסגרו המכסה. לאחר כמה דקות יהיה לכם אוכל טעים. מאוד.
| |
עוברים דירה
בשעה טובה חתמנו אתמול על חוזה לשכירת דירה וב-1 בספטמבר נעבור לדירה מרווחת ומרובת ארונות בדרום מזרח רמת גן (למתעניינים: נוגי מצאה בית חם וזה מה שנתן את האות לתחילת החיפושים. בניגוד למפלצת שהמגיבים החמודים עשו ממני פה, אם לא הייתי מוצאת לה בית היינו ממשיכים לגור בדירות נפרדות. כמובן שגם ככה בטח אקבל כמה תגובות נאצה, אז הרשו לי להקדים ולהגיב מראש: תמותו).
אבל למרות השמחה, מעבר דירה הוא אחד הסיוטים הגדולים הידוע לאדם, וכדי להקל ולו במעט, החלטתי לנצל את השממון שפשה בבלוג ולהקדיש אותו בודשיים הקרובים לתלאות המעבר.
ונתחיל בשלב מציאת הדירה. בגלל שאני כל כך שונאת את כל ההתעסקות הזאת, לרוב אני לא טורחת לראות יותר מ-2-3 דירות (על מי אני עובדת? דירה או שתיים) וברגע שיש דירה סבירה אני ממהרת לקחת אותה. הפעם הגדלתי עשות והחלטתי שאני רוצה את הדירה ששכרנו לבסוף עוד בשלב המודעה. החלק של הלראות אותה היה רק עניין פורמלי מבחינתי. טוב, זה גם בגלל שהבעלים פרסמו מודעה מאוד מפורטת והם קנו אותי כבר בשלב ה"ארונות בכל חדר".
החלטות חשובות:
בחודש וחצי הקרוב עליי לזרוק לפחות שקית זבל ענקית אחת בשבוע (אחת נזרקה כבר היום).
שיהיה לנו בהצלחה.
| |
דוחות קריאה. ברבים
ולפתע, סתם כך פתאום, נשבר לו צום הקריאה שלי, שהיה בעצם משבר קריאה חמור, והצלחתי לקרוא שני ספרים מתחילתם ועד סופם. לספרים, ובעצם לכל אמנות, יש כישרון להכנס אל תוך הראש, הלב והבטן שלנו דרך הנקודות הרכות. לא שאני מזלזלת בנקודות הרכות של הסופר, או במה שהוא רצה להגיד בספר, אבל בסופו של דבר כל אחד חווה את הספרים שהוא קורה דרך החיים הפרטיים שלו. וכך קרה ששני הספרים שקראתי, "לב מתעורר" של גייל הראבן ו"הביתה" של אסף ענברי, מצאו להם נקודות רכות נוחות מאוד שדרכן הת חברתי אליהם.
במקרה של "הביתה" זאת לא ממש חוכמה. ענברי מתאר בספרו את תולדות קיבוץ אפיקים ובתור מי שגדלה בקיבוץ אחר באותו עמק הרבה ממה שכתוב שם מתאים גם לביוגרפיה של הקיבוץ והמשפחה שלי. נתחיל בזה שענברי היה עם אחי בכיתה בתיכון (ואח שלי מספר שהם נהגו לשחק שחמט בשיעורי היסטוריה). חוץ מזה גם סבא וסבתא שלי הגיעו ארצה במסגרת תנועת נצ"ח (אם כי הקבוצה שלהם הגיעה לבסוף לקיבוץ אחר), זיהיתי חלק משמות המשפחה של חברי אפיקים המוזכרים בספר כשמות של אנשים שהיו איתי בשכבה (והאנשים בספר כנראה היו סבים שלהם, אבות או דודים) וגם האירועים בחלקם מוכרים לי, עד כדי כך שלא הייתי זקוקה לפירוט (לדוגמה, כשנכתב על כמה אנשים שנסעו לעצרת במעגן, המשפט הזה הספיק. לא היה צורך לפרט מה המשמעות של זה).
לכאורה הספר הזה הוא לא ספר פרוזה, אלא תיאור תולדות הקיבוץ משלב ההתארגנות של המייסדים ברוסיה ועד ימי ההפרטה של ההווה, אבל הוא כן נקרא כסיפור ומה שיותר חשוב - הוא מעניין כסיפור.
עם "לב מתעורר" הסיפור קצת שונה. אני לא מתחברת אליו דרך חוויה דומה שעברתי, אלא דרך הפחד הכי גדול שלי. הספר מספר על שלושת הילדים לבית משפחת מאור שהוריהם נהרגים יום אחד בתאונת דרכים. אפרת, המספרת, אורי, האח הבכור שלקח על עצמו את השמירה על המשפחה, והאח הקטן יותם. נדמה שהמשפחה הזאת, במיוחד בגלל אורי, הצליחה להשתקם למרות הטרגדיה, עד שיום אחד, כשהם כבר בוגרים ולשני הבנים יש משפחות משלהם, קם אורי (שקצת לפני כן עבר השתלת לב) ועוזב את ביתו ומשפחתו ללא שום הסבר.
החרדה הגדולה שלי, והנקודה הרכה דרכה התחברתי לספר, היא בדיוק ממקרים כאלה שבהם הכל משתנה ברגע. מישהו שומט את הקרקע מתחת לרגליכם ולכו תמצאו עכשיו זיז להיאחז בו ולטפס למעלה. דווקא בספר הזעזוע לא גדול כל כך. הגיבורים של הראבן הם לא חרדתיים והיסטרים כמוני, או לפחות הם לא מסופרים ככה. נדמה שהם רגועים יחסית ומתמודדים לא רע וזה טיפה הפריע לי. ומצד שני, אולי היסטריה היא פריבילגיה של בני המזל שהמקסימום שהיו צריכים להתמודד איתו זה שמישהו טלטל קצת את שטיח הכניסה לביתם והם מעולם לא אוימו על ידי קרקעות נשמטות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
