עניינימים

הכי פשוט יהיה להגיד שהבלוג של רונן דורפן הוא בלוג על ספורט, אבל זה יהיה בערך כמו להגיד ש"הסופרנוס" היא סדרה על המאפיה - לא לגמרי לא נכון, אבל הרבה פחות ממה שזה באמת.

כן, הוא כותב על ספורט, וכן, בעיקר על כדורגל (אבל גם כדורסל, בייסבול, פוטבול, טניס, שחמט ועוד), אבל זה הרבה יותר מזה. זה אנושי, זה תרבותי וזה המקום היחיד שבו בתגובות יכול להתפתח דיון על שלונסקי ושייקספיר.

בקיצור, בלוג לכל מי שאף פעם לא הבין מה אנשים מוצאים בספורט ועוד יותר מזה למי שכן מבין.

1 קילו פרגיות (וכנראה שיעבוד טוב גם עם חלקי עוף אחרים)

כך וכך שיני שום קצוצות/כתושות

כף או שתיים ג'ינג'ר טרי מגורר

שני שליש רוטב צ'ילי מתוק

כשתי כפות רוטב סויה

1 קופסה חלב קוקוס

השחימו את הפרגיות, הוסיפו את כל השאר, הביאו לרתיחה, הנמיכו אש וכסו ובשלו עד שהפרגיות מוכנות והרוטב מסמיך.

יוצא די הרבה רוטב, אז הכינו הרבה אורז ליד, או שאפשר קצת יותר עוף.

(המתכון לא שלי, אלא של בני סיידא)

מכירים את הרגע הנפלא הזה שבו אתם נתקלים בפעם הראשונה במשהו שאתם אוהבים ולא שמעתם עליו כלום קודם? לא משנה שזה רק מעיד על בורותכם ושכולם כבר יודעים על זה. התחושה החלוצית הזאת היא כמעט עילאית.

בדרך כלל זה קורה במקרה, כשאתם עסוקים במשהו אחר, ואז יש את הרגע הזה של "הי, זה נשמע/נראה/נקרא/נטעם/מרגיש מעניין. מה זה הדבר הזה? אני רוצה עוד מזה!".

ולמה אני מספרת לכם את כל זה? כי לפני כמה דקות נתקלתי בזה.

אני לא מבינה את המילים של "מלאו אסמינו בר", כלומר את השורה האחרונה.

מלאו אסמינו בר ויקבינו יין

בתינו הומים מתינוקות

ובהמתנו פורה

מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה ואין עדיין?

מישהו יכול להסביר לי?

מכירים את זה שאתם קוראים ספר ואומרים לעצמכם שאתם יכולים ממש לראות את הסרט שאפשר לעשות מהספר הזה? אז כשקראתי את "כלום לא נראה באופק", ספרו של ינס רהן שיצא לראשונה ב-1954 ושוב ב-2003 (ועכשיו גם אצלנו בהוצאת בבל), כל הזמן ראיתי בעיני רוחי הצגת תיאטרון.

כלנ"ב מתרחש ב-1943 והוא סיפור על טייס אמריקאי קטוע זרוע וקצין צוללת גרמנית שצפים בסירת גומי באוקיינוס האטלנטי. אין להם שמות - הם מכונים "קטוע הזרוע" ו"האחר" - ולא ידוע איך הם הגיעו לשם. יש להם חצי בקבוק וויסקי, 64 סיגריות, כמה מסטיקים וחטיפי שוקולד וכלום לא נראה באופק, כמו ששב רהן ומזכיר פעם בכמה עמודים.

האסוציאציה התיאטרלית שלי היא קודם כל בגלל הלוקיישן הקבוע. הכל מתרחש על סירת גומי אחת בלב האוקיינוס ואפשר בשקט להעתיק את זה לבמה. הסיבה הנוספת, שגם קשורה, היא שמדובר בהתרחשויות גדולות בשטח קטן. הכל קורה בדיבורים או במחשבות. נכון שצצות עוד דמויות במהלך הסיפור (בנות הזוג של הגיבורים), אבל הן יכולות להופיע בהצגה בקולות ברקע, או לחלוף לרגעים בצד האחורי של הבמה.

ואיך הספר? כמו תיאטרון. תובעני יותר, כי אין הסחות דעת ויזואליות או עלילתיות, דורש יותר ריכוז מאותן סיבות, אבל גם גורם לקורא יותר לחשוב. באופן אישי אהבתי יותר את ההתחלה וקיויתי ליותר סיפור ופחות מחשבות פילוסופיות, אבל הוא ללא ספק אחד הספרים היותר מקוריים ומעניינים שקראתי לאחרונה.

עדכון: ומה אתם יודעים, מתברר שהספר אכן הומחז.

http://www.ynet.co.il/home/1,7340,L-860-17976-21683799,00.html