לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


ספרי לי את הסודות של חייך מדוע אין בעינייך ניצוץ כמו של יהלום? ספרי לי את הגרועים בפחדייך...

כינוי: 

בת: 35

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2010    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

11/2010

שומרי משקל


מה כבר ביקשתי?

להיות רזה.

זה לא כזה מסובך.

פשוט להיות רזה.

 

כל החיים שלי אני מרגישה שאני רודפת אחרי המושג הזה, הבלתי ניתן להשגה.

כמעט כמו מערכת יחסים מוצלחת.

מצחיק, ממש סגירת מעגל.

אולי כשאמצא מערכת יחסים מוצלחת ויציבה אוכל לשמור על המשקל ולא לאכול כמו פרה.

ואולי לא.

 

אני לא מצליחה בכל הכוח להיזכר איך הצלחתי לרזות 16 קילו.

אני לא זוכרת.

אני כל כך רוצה לחזור ליוני, המשקל הכי נמוך שהייתי בו מאז כיתה ח' או משהו. ומאז יוני עברו כמעט שישה חודשים ואני עליתי חמישה קילו.

נחמד. פשוט מדהים.

אוף.

איך מרזים בכל הטירוף זה? איך מצליחים לשמור על תזונה מסודרת כשכל החיים שלי נראים כמו בלאגן אחד גדול?

 

שאלות קיומיות שרק עם הזמן אדע לענות עליהן.

הו וול.

בא לי נוטלה.

אוף

נכתב על ידי , 29/11/2010 18:33  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




הגעתי למסקנה בשנים האחרונות שהעובדה שאני רגישה כל כך פשוט הורסת לי את החיים.

לאט לאט אבל בטוח.

מה זה השטויות האלה, רגישות? מי צריך הזה?

אם רק לא הייתי נולדת בת מזל סרטן. זה נורא.

 

עם השנים למדתי לחיות עם זה, לא לקחת ללב את כל מה שקורה סביבי. לא להרגיש שכל התנהגות של כל בן אדם קרוב אליי נועדה לפגוע בי.

אבל בכל התהליך הזה של עיבוי העור, אני מרגישה שאני מאבדת לא רק את הרגישות שבי אלא גם את הרגשות עצמם.

 

מאז הקשר האמיתי האחרון שהיה לי, אני מרגישה שמשהו בי נדפק. אני לא מאמינה יותר לכלום ובאף אחד.

זה פשוט הזוי, אני לא רוצה להיות כזו. אבל זה המצב.

 

כל בן אדם שאני פוגשת אין לי שום שמץ של ספק בכך שהוא "רק רוצה לזיין אותי". כי זה המצב.

אני פשוט מרגישה שזה כל מה שמעניין בחורים. שזה כל מה שמעניין אותם בי.

וזה עצוב.

ואני מרגישה שאני הבאתי את עצמי למצב הזה. שיותר קל לי להיות בקשרים הזויים כאלה, שזה כל מה שרוצים ממני בהם.

 

יותר קל לי להיות עם מישהו כשאני רוצה את זה וכשזה נוח לי ולא ממש להתחייב עד הסוף לאף אחד.

כי הרי, מי צריך את כל הלאגן הזה?

מי צריך את כל המחשבות האלה? להתקשר? לא להתקשר? למה הוא לא התקשר? מתי נפגש? לאן כדאי לצאת? האם נתראה מחר? מה ללבוש לפגישה הבאה?

בלה בלה בלה בלה.

טירוף שלא נגמר. ובמיוחד אצל בנות רגישות ומטורפות כמוני שעל ההתחלה בטוחות שזה הבחור שהן הולכות להתחתן איתו.

עד שהוא שובר להן את הלב.

 

בכל מקרה, אז כן, הגעתי למסקנה שיותר קל לי ככה. להיות ברשות עצמי. ושאף אחד לא יהיה מסוגל לפגוע בי.

אבל זה לא נכון, כי עדין עמוק בליבי אני נפגעת.

 

ואפילו השבוע, ביום שלישי, שאני והנוכחי נפגשנו לארוחת בוקר וקינוח אצלי, שכבתי לידו ופשוט עלו לי דמעות.

לא יכולתי להלחם בזה, מחשבות של "למה זה לא יכול להיות אמיתי" התרוצצו לי בראש.

הרי זה מה שמעוות בי. אני לא רוצה את הבחור הזה. אני לא רוצה קשר רציני איתו. אני יודעת שאנחנו לא מתאימים. הוא לא מי שאני רוצה שיהיה הבן זוג שלי.

אני יודעת את זה! אני יודעת שגם אני רוצה אותו רק לסקס.

אבל משהו בלב, משהו לא נותן מנוח. משהו בי רוצה שהוא ירצה להיות איתי. שהוא יהיה מאוהב בי.

שזה יהיה אמיתי, הרגשות האלה, הקרבה הזו,  האינטימיות הזו.

אבל בסופו של דבר, כשהוא הולך, אני יודעת טוב מאוד שגם בשבילו אני רק מישהי להעביר איתה את הזמן בכיף.

 

קשה לי עם המצב הזה,

אפילו שאני לכאורה מאוד נהנית. קשה לי עם התחושה המנוכרת הזאת שיש בי. החוסר רצון הזה לתת לאף אחד הזדמנות אמיתית.

חברה שלי אומרת שאני פשוט לא מרגישה שמגיע לי משהו טוב.

ואולי היא צודקת.

אבל זה כל כך פשוט בסופו של יום,

זה בדיוק כמו שאלטון ג'ון אמר פעם,

i want love.

 

לילה טוב ושבוע טוב.

נכתב על ידי , 27/11/2010 23:55  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ביקור


אי שם בשנת 2003 פתחתי בלוג. היתי בת 15, והכל היה כאן כל כך פשוט.

 

מוזר לכתוב כאן אחרי 7 שנים. ובעצם לכתוב על אותם הדברים שהיתי כותבת עליהם בתיכון.

הבעיה היא שאיני בתיכון יותר, והכל משום מה נראה כל כך אותו הדבר.

אותן הבעיות, אותם התסביכים - רק שהכל נהיה מוחשי יותר, רציני יותר. כבר אי אפשר לברוח מזה עם איזה יום מחלה מהרופא. כי הכל עדיין שם.

 

זה מוזר, אף פעם לא חשבתי שכך נראים חיי בני עשרים פלוס.

הסדרות האמריקאיות הורסות לנו את מוח.

אני מרגישה ילדה יותר מאי פעם.

לא יודעת כלום, לא חושבת כלום. אלף שאלות ולאף אחד אין את התשובות אליהן.

אנחנו אמורים להבין הכל לבד, אה?

חבל.

 

הכל היה הרבה יותר קל אם לחיים היו הוראות הפעלה. אני ממש טובה בלקרוא הוראות הפעלה.

בכלל, אני צריכה הוראות לכל דבר.

כשנותנים לי להתמודד עם דברים בעצמי נהיה רק בלאגן אחד גדול.

 

אז התחושה היא בהחלט מוזרה, להתחיל לשפוך שוב את החיים האישיים שלי על עמוד לבן. שוב.

הפעם הוא מעוצב הרבה יותר והרבה יותר משוכלל ומתקדם.

כמובן שהאשלייה שזה אישי שלי ולא פרוס לעיני כל משתמש אינטרנט, תורמת לעניין.

 

וזו כמובן היא רק ההתחלה של כל זה.

לילה טוב.

נכתב על ידי , 22/11/2010 01:05  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





27,536
הבלוג משוייך לקטגוריות: חטיבה ותיכון , מגיל 14 עד 18 , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לFragile אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Fragile ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)