חרונולוגיה חסרת חשיבות

יש דברים שהם ברורים מראש, ידועים, מובנים לכולם, שלא צריך להיות חכם גדול כדי להבין אותם. כך למשל שהבנאליות אורבת מאחורי כל פינה וכל קשר. וכך למשל שמשחק בין סן פרנסיסקו פורטי ניינרס לבין שיקגו בירס יהיה חסר חשיבות לחלוטין וחסר איכות כלשהי. כבר כשקראתי בעיתון שזה משחק הערב ידעתי שעניין אין במשחק זה. רק רשת ESPN שלא תלויה ברייטינג יכולה לשדר כזה משחק, שכן ברור שצופים לא יהיו למשחק זה. גם הכרזתי על זה בפני כולם או לפחות באוזניה.

ואז, גל של נוסטלגיה שטף אותי. לקשרים מעניינים יותר מהעבר, לחיים שפעם היו לי, לשנת 1985 או אולי 1984 או 1986. שנים בהם המשחק בין הניינרס לבירס היה המשחק שמכריע את האליפות. שנים בהן היריבות הזאת הייתה מדהימה, ושאר הליגה הייתה עומדת משתאה מול ההגנה הטובה בליגה והתקפת החוף המערבי בראשותו של מונטנה. שנים בהן שיקגו ניסתה להקפיא את ההתקפה של הניינרס והניינרס ניסו לדרוס או להמיס את ההגנה של הברס. כי אם הברס היו מנצחים, בראשותו של וויליאם פרי, שכינויו היה המקרר, בעיקר בגלל צורתו המרובעת ובגלל שהוא שקל קצת יותר ממקרר קטן, משחק הפליי אוף היה משוחק בשיקגו והניינרס היו קופאים בחורף של עיר הרוחות. ומדובר בקיפאון פיזי של הטבע שלא מאפשר להתקפת החוף המערבי לתפקד כי הכדור לא עף כשהוא נאלץ לפלס דרכו בשלג היורד סביבו. לחלופין, אם הניינרס ניצחו, הפליי אוף היה בקליפורניה, שם הגנת הברס היתה נמסה מהחום הלא מקובל עליהם. אבל, זה היה אז, והיום שתי קבוצות שלא ברור מה הן מחפשות בליגה, מי צריך לראות כזה משחק בכלל, אז הצעתי אפילו ללכת לסרט על חשבון משחק זה.

אבל לא הגענו לזה, כי התחושה של כמעט, של החיים ליד ההתרחשויות, של חוסר אינטנסיביות, היא זאת שאפיינה את משחקי הפוטבול שלי השבוע. ולא שלא קרו דברים חשובים, האיגלס (שלי) ממשיכים לנצח (כנראה בצורה לא משכנעת) והם היחידים שלא הפסידו עדיין, כי הפטס הפסידו לסטילרס, כפי שניבאתי שבוע שעבר, ועל זה תוכלו לקרוא אצילה, יחד עם תמונות של גברים חתיכיים במיוחד (לא עוד אין אצלה תמונה שלי, לא ברור לי למה. הרי אני שווה כמעט כמו שחקני הפוטבול, אופס בעצם חסרים לי איזה שלושים קילו כשחושבים על זה). אגב, שבוע הבא הפטס מפסידים לאיגלס (שלי).

אני במקום לראות את ההיסטוריה נשברת, זכיתי לראות שני משחקים שהם כמעט. כמו חיי בכללם. כמו אותה בחורה שהצעתי לה ללכת איתי לסרט. כמעט זה. כמעט מעניין, כמעט חשוב, כמעט מסעיר, אבל רק כמעט. כמו קרוליינה פנת'רס ששנה שעברה כמעט לקחו אליפות והשנה כמעט מנצחים משחקים. מסוג המשחקים שקבוצה אחת רודפת אחרי השנייה וכל הזמן יש את התחושה הזאת שאוטוטו זה ייקרה, עוד שני מהלכים, עוד כמה דקות והם משיגים. הפרש של 10 נקודות נמחק שלוש דקות לסיום והופך ל3. נו, הנה, אוטוטו הפנת'רס מנצחים את המשחק. אוטוטו אני מתאהב באותה בחורה. ואני מתאהב בה כמו שהפנת'רס מנצחים. זה לא קורה. זה אף פעם לא קורה. התחושה השקרית הזאת, הרדיפה האינסופית הייתה יכולה להימשך גם עוד שנה. המשחק היה נגמר עם אותה מנצחת ואותה מפסידה. אבל התחושה השקרית הזאת יכולה לאפשר לאוהדים, כמו לאוהבים, להמשיך לרדוף האחד אחרי השני. ושני הצדדים לא מסוגלים להתמודד עם המציאות.

כי התחושה הזאת מתסכלת גם אצל הנרדף. גם לו יש תחושת החמצה. אין תחושת התעלות, יש תחושה של בינוניות וחוסר יכולת להכריע, להחליט, לעשות צעדים גדולים. כמו הקבוצות האחרות שראיתי, כך לסיאטל אין את זה. אין את היכולת לעשות צעד. גם לאינדיאנפוליס קולטס, הקבוצה עם אחד הקווטר בקים הצעירים והטובים והלוזרים בליגה, פייטון מאנינג, קבוצה שתמיד נראית כאילו היא מסוגלת לעשות זאת, לחדור, לנצח, אבל תמיד זה רק כמעט. כמוני וכמו אותה בחורה, זה רק נראה כאילו אני מסוגל לחדור, לנצח, אבל זה תמיד רק כמעט. כמו הצ'יפס שאולי מסוגלים לחדור, אבל לא מסוגלים לשמור על עצמם, לא מסוגלים להוכיח עקביות, אז אולי הם מסוגלים לחדור לקבוצות כמו אינדיאנפוליס, אבל זה רק כשהעונה שלהם כבר גמורה, כשברור ששום דבר מעניין לא יקרה בהמשך השנה הזאת. אפשר לחדור, אבל רק כשאין עניין אמיתי בחדירה, ואין רצון אמיתי להגיע להכרעה או להמשכיות.

ראיתי משחקים שאולי יש בהם עניין, אפילו בין הבירס לניינרס היה עניין, אבל העניין הוא קצר מועד בין קבוצות, והניינרס ובטוח שהבירס כבר שייכות  לקבוצה זו, שעשרות שנים כבר חיות ליד הליגה האמיתית, שכמעט מגיעות לשם, כמעט חוות, אבל הן לא באמת חלק מהמשחק. הן לא יגיעו רחוק, הן לא יזכו בכלום. הן כמעט. סוג אחד של חוויה.

וראיתי משחק של קבוצות שפעם ידעו לחיות. בהן קינאתי.