חרונולוגיה חסרת חשיבות

מדי פעם אני מקומם עלי אנשים. זה קורה די הרבה. כשאני מוציא משפטים כמו "לא, אתם לא באמת  מדברים עם הכלב שלכם. הוא לא עונה לכם. כלבים לא מדברים." או דברים דומים, כמו למשל "אין לי אמפתיה, אני גבר אשכנזי לבן. יש לח חוש התנשאות, לא חוש אמפתיה." בדרך כלל זה לא עולה לי ביותר מדי, ההתקוממות הזאת של האנשים. אבל זה נכון. אני מקומם עלי אנשים כשאני מבקש סכו"ם במסעדה יפנית. כין, אולי זה לוח השנה ההינדואי שיושב לו כאן ליד המחשב שלי. יש לי דווקא ידידה אחת בודהיסטית. הכרתי עוד אחת בודהיסטית אחרת. אהח, אין כמו להיראות קוסמפוליטי. חלק מידידיי הטובים ביותר יש להם נטיות אוריינטליסטיות טובות. האין אני מתקדם ונאור? נאורות זאת תכונה מערבית? אולי רק אני חושב ככה. אין כמו להשליט את ה לא יודע את מה אני אמור להשליט.ץ דבר אששכנזי לבן. שכותב מ הר, ושאולי זה בכלל מאמר אחר ששוכב לו כאן ליד המחשב שלי. מאמר, הא, אם אפשר לקרוא לזה ככה. מאמר של כוכב פופ. אולי ככה אפשר לקרוא לזה. מי אמר שבאקדמיה אין כוכבי פופ. בגלל שלוש המלים שמופיעות בו "קשה לטעות ברוח הבוז". כן, זאת הבעיה. לעתים, רק לפעמים, ה

אולי אני צריך לספר זאת אחרת. מצאתי מושא תשוקה חדש. כן,  משהו שאם הייתי יכול הייתי מתמסר לו כל כולי. קוראים לזה "זמן מיסטיקה". זאת תכנית יומית בערוץ 10 שמשודרת כנראה מקרית שמונה, וכך זוכה הערוץ בנקודות פריפריה. מתארחים בה ידעונים, כלומר עובדי עכו"ם, קוראים בקפה, בשמן הזית, בסומסום, בקלפים ובכוכבים. הם קוראים ואתם שואלים שאלות. יושבת לה גם מנחה אחת. והלהג הזה נשמע כל כך ממכר. הרי זה הרבה יותר טוב מהרציונאליות הקרה שלי. המערבית כל כך. המנוכרת כל כך. למה אי אפשר להתחבר קצת אל העבר. והם מלהגים. מדברים. מייעצים לאנשים. אל תעבור דירה. הכוכבים לא בתזמון טוב. דיברנו על זה הרבה, התזמונים בחיים זה מאוד חשוב. וצריך להעיף כל בגד שלא לבשתם בעונה הקודמת. ואני מרגישה שאת אוהבת לעזור לאנשים. תמיד נהגתי לקרוא בהורוסקופים את כל אותם משפטים שתמיד נכונים לכולם. מזל טלה: השבוע אם יירד גשם, אתם עלולים להירטב. אנא הישמרו מפני רטיבות במקומות המועדים. והם מנסים לנחש מה רוצים האנשים, ושואלים שאלות, ומלהגים. והמנחה שואלת אותם, באיזה מתודולוגיה השתמשת כדי לדעת את מה שאתה אומר. ואז הוא מסביר. הקלף הזה זה קלף הסן.

אולי כתבתי את זה כבר קודם. אבל זה מפתיע אותי כל פעם מחדש. כל פעם שאני רואה איזשהו מופע של תרבות שנקראית מקומית, ילידית או אחרת זה תמיד נראה בעיניי פרימיטיבי להחריד. טוב, נכון, אולי זה בגלל שאיני חובב אמנויות של הגוף. אומנויות לחימה גם הן אינן חביבות עליי. אין מה לדבר, מחול מפיל עליי שעמום, אבל ריקודים מקומיים, בין אם המקום הזה הוא התרבות הפולינזית, או האינוויטית (כן, אני יודע את כל השמות הנכונים של התרבויות הפרימיטיביות האלה שקראנו להם פעם אסקימוסים, אוי ויי איזו פגיעה במורל) או האינדיאנית, סליחה, אמריקאית מקומית, תמיד נראה לי פרימיטיבי. פעם חברתי הבודהיסטית, איני זוכר אם אז היא הייתה בודהיסטית, כמעט ערפה את ראשי על כך שקראתי לתרבות מסוימת פרימיטיבית.

כן, זה מקומם. כל הבוז הזה שאני רוחש לתרבויות שאינן שלי. לאמונות שהן שונות משלי. לאמונות שכוכב פלוטו משפיע עליי כרגגע ולכן אני כותב בזעם כה רב. טוב, ידוע שמי שמזל האופק שלו בבתולה נוהג לשבת ליד מחשבים בשעות 21:00, בלילות של ירח קצת אחרי מלא וללהג. ובכלל, הקלף הזה ששלפתי עכשיו הוא קלף הסורס, מקור, אחד מהם תמיד מתרגם את הקלפית שלו מאנגלית לעברית שנבין מהו הקלף, אז קלף הסורס שלי עכשיו מסורס קצת ולכן אני תוקפני כל כך. נשימות עמוקות. פעם ניסו להסביר לי איך להירגע. לנשוף ולשאוף. ושוב. ואני כל הזמן ניסיתי להיזכר, מי זה לעזאזל מי. הלשאוף זה החוצה והלנשוף זה פנימה? לא זוכר את הדברים הגופניים האלה. שמתחברים אצלי לתרבויות מזרחיות של עובדי כוכבים ומזלות, ותקשוריות.

אולי זה בכלל הכל נובע מזה שאני לא רואה האח הגדול. או מזה שאני גבר אשכנזי לבן מתנשא (לגובה של כמעט מטר שמונים), ועל כן שקוע בתפישות הפרימיטיביות שלי, שאותן אני מכנה מתקדמות.