חרונולוגיה חסרת חשיבות

אבי זרק לי אתמול שהעיתון של המדינה הכריז על חד"ש כעל מפלגה אנטי-ציונית מובהקת.

זה לא אמור לזעזע מי שקוראים בלוגים, דוגמת זה, בהם חד"ש היא המפלגה השניה בפופולאריות שלה.

אבל אולי כדאי לנסות ולהתמודד עם השאלה אנטי-ציוני או אולי פוסט-ציוני. פוסט-ציוני זה כמובן יותר רך, יותר נעים, כי להיות אנטי זה לא יפה.

אבל אולי כדאי להסביר למה הבנתי שאני אנטי-ציוני.

הכל התחיל אצל המורים שלי להיסטוריה. הם לימדוני שלציונות היו שתי מטרות מרכזיות. האחת שאפשר להגדיר על דרך החיוב והשניה, המשלימה לה, על דרך השלילה. על דרך החיוב ניסתה הציונות להוביל להקמתו של בית לאומי לעם היהודי. המטרה על דרך השלילה הייתה לפתור את בעייתם של יהודי אירופה. היו עוד נסיונות לפתור את בעיית יהודי אירופה, אולם הציונות הצליחה במימוש מטרתה החיובית, ואכן לאחר מאמצים ממושכים, מדיניים ומעשיים, הוקם בית לאומי לעם היהודי. זה קרה בה' באייר שנת תשס"ח לפני שרוב אזרחי מדינת ישראל נולדו. זה קרה ב-15 במאי 1948, בעקבות החלטה של מועצת האומות המאוחדות המכירה בזכותו של העם היהודי למדינה משלו. החלום התממש. מאות אלפי יהודים יצאו לרחובות לרקוד כשהובן שהחלום עומד להתגשם בכ"ט בנובמבר 1947, עת החליטה מועצת האומות על ההחלטה. אותם מאות אלפים חגגו לא פחות בה' באייר, כשהחלום התגשם הלכה למעשה.

הציונות מימשה את עצמה ואת חלומה. קמה מדינת ישראל.

הבעיה היחידה שמאז ממשיכים כל אותם שמגדירים עצמם ציונים לנסות ולדאוג למימושו של חלום שהתגשם. הם נלחמים למען בית לאומי ליהודים, בלי לשים לב שיש כבר אחד כזה. הם עושים כל אשר לעיל ידם להגשים את החלום הציוני. שהתגשם כבר. כמו דון קישוטים, רק הפוכים, הם לא נלחמים בתחנות רוח, הם נאבקים להגשים חלום שהתגשם.

אנשים שנאבקים לממש חלום שהתגשם לרוב מנותקים מהמציאות. אולם חמור מכך, הרצון שלהם לממש משהו שכבר קיים מוביל לחוסר יכולת לשנות מטרות. הם תקועים במטרה, משקיעים כוח רב על כלום. הלחימה עבור משהו שכבר הושג לא מאפשרת שינוי, לא מאפשרת התקדמות. עם החלום הציוני הדבר מגוחך עוד יותר. הלוחמים הציוניים למען קיומה של מדינת ישראל, שכבר קמה וקיימת ומממשת את החלום הציוני שהוגשם, מובילים לכך שככל שהם לוחמים יותר כך הם מרגישים פחות בטוחים בקיומו של החלום. הם לא עוצרים לבדוק את המציאות. כך, מדינה שקיימת כבר ששים שנה לא מרגישה בטוחה בעצמה. כי הציונים עסוקים בלדאוג להגשמת החלום. מדינה שיש לה את הצבא החזק באזור באופן ניכר, המקביל לכוח שיש לארצות הברית לעומת שאר ארצות העולם, מרגישה לא בטוחה בקיומה. מדינה שיש לה נשק גרעיני מרגישה שהיא עלולה להיעלם כל רגע. וכל זה למה? כי הציונים עסוקים בלרדוף אחרי חלום שהם לא שמו לב שהוא התגשם כבר לפני שנות שני דורות.

אז אני לא שותף בניסיון לממש את החלום הציוני. כי הוא קיים כבר. אני חושב שבו' באייר היו צריכים לשנות את המטרות. המדינה קמה. הדגש צריך להיות על קיום המדינה, חיזוקה, חיזוק תחושת השייכות של אזרחיה, כולם, אליה. כך שגם אני, וגם החרדי, וגם הערבי וגם הציוני נרגיש שזאת המדינה שלנו. כי המדינה שקמה הייתה צריכה להפוך לתוכן החדש, להחליף את החלום הציוני שהתגשם במטרה אחרת. אבל המטרה לא הוחלפה. הלוחמה נמשכה, והיא רק החלישה את קיומה של המדינה.

אז כן, אני אנטי ציוני, כי אני נגד המשך הלוחמה למען משהו שקיים כבר מזמן. אני בעד לשנות מטרות, כשמטרות ישנות מוגשמות. אני בעד להבין שמדינה אמורה להיות של כל האזרחים שלה, ושהאזרחים הם הריבון ולא המדינה - כך שאי אפשר להיות נאמן למדינה (אלא אם כן חיים במדינה פשיסטית בה המדינה קודמת לאזרחים והם אינם הריבון). אני בעד מדינת ישראל, ונגד המשך הלוחמה למען הגשמת החלום הציוני שמומש כבר. לכן אני אנטי ציוני.

הערה לסיום, מאיר וילנר, נציג המפלגה הקומוניסטית חתום על מגילת העצמאות. אותה מגילה שהייתה אמורה להעביר את מדינת ישראל משלב מימוש החלום הציוני לשלב הפיכתה למדינה נורמלית. רק שמעבר זה לא קרה, הכרזת העצמאות לא מומשה מעולם, ואנו עדיין מחכים לחוקה, לשוויון זכויות ללא הבדל דת גזע ומין וגם למצב בו ידינו באמת תהיה מושטת לשלום. הרצון לקיומה של מדינה נורמאלית שתגשים את חזון מגילת העצמאות - החזון האמיתי שצריך להדריך את אזרחי מדינת ישראל במקום החלום הציוני שמומש - קיים רק אצל מפלגה אחת - חד"ש - ולכן אצביע עבורה.