בטקס המשואות שהסתיים זה עתה היו עשירים (המנהל והבעלים של לודזיה רוטקס) ועשירים יותר (יוסף נזריאן, אותו פרסי עשיר שמחלק זמנו בין תל אביב וארצות הברית ועסוק בלקנות את כל תארי הכבוד האפשריים, כולל תארי דוקטור כבוד מכל אוניברסיטה שמכבדת את עצמה וגם מכללה - על שמו הספריה במכללת ספיר, אגף אחד לפחות באונ' חיפה וכו'). היו יהודים ויהודים יותר. היו אשכנזים (צ'יץ'), אשכנזים יותר (עמיקם רוטמן שהקריא עם ח' וע') ומשתכנזים (כולל יעקב אוזן, AKA קובי עוז ואותו יוסף נזריאן). עניים ייתכן שהיו אבל לא בטוח שהם הדליקו משואות. הערבי, (נוצרי, אין חשש), שאמור היה להדליק משואה, התאשפז בבית חולים. אפשר להאשים אותו? לא ממש. אפשר להתפלא כיצד יפואי משתתף בטקס שמיוחד למאה שנות העיר שבלעה את עירו ואפילו גרעפס לא עשתה.
ואז התחילו לדבר הקריינים. הם אמרו גבירותיי ורבותיי, הם אמרו ליידיז וג'נטלמן. הם לא אמרו שיידתי ושדתי.
כן, הערבית, כרגיל, נעדרה מטקס יום העצמאות. האנגלית נוכחת. כי אנו לא חלק מהמזרח התיכון. אנחנו חלק מאמריקה. וילה בג'ונג'ל. אין בתוכנו אזרחים ערבים, יש תיירים אמריקאים, אין לנו רצון להשתלב פה, אלא לחיות לנצח על חרבנו, שהאמריקאים עסוקים בלצחצח כל כך יפה.
הילדים שהראו שכולנו חזית ועורף אכן הגיעו ממעלה אדומים, שטח כבוש ועל כן עורף.
ועכשיו ידיו של ביבי מדברות אלינו מהטלוויזיה, הלא היא ברכת ראש הממשלה.
ואולי יום אחד, יום אחד, אפשר להפסיק עם הביקורת והציניות, אפשר להתאחד כולנו יחד ולחגוג את העצמאות שלנו, של כולנו.
אפשר היה, לו ביבי לא היה אומר שזהו חגם של כל היהודים בעולם. כולל היורדים שנטשו את המדינה ולא רוצים להיות חלק מעצמאותה. יודעים מה, צודקים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
