חרונולוגיה חסרת חשיבות

ואני רוצה שתביאו לי רייטינג, אתם שומעים?

אני יכול לשמוע בדמיוני את צעקתו של מנכל ערוץ 10 על שלח ודרוקר לפניי עליית תכניתם החדשה.

ואל תעשו חוכמות. ותשאירו את הביקורת בבית. תהיו נחמדים. תהיו מאמי, תהיו כפרות. אל תעשו לי צרות. לא רוצה תחקירים. לא רוצה סיפורים קשים. אל תרגיזו אף אחד. אני רוצה רייטינג. אתם שומעים?

והם שמעו. ועוד איך שמעו.

כך נולד לו הפרומו לתכניתם הראשונה. כן, היה עוד פרומו לפני כן על המסרונים וחשיבותם. אבל את התכנית הראשונה הם מכרו עם שני סיפורים: החייל ששב לחיים ואורי גלר מדבר. הסיפור הראשון מתאים יופי ליאיר לפיד. הסיפור השני לקוח היישר מבית מדרשו של גיא פינס. או בקיצור, חלומו הרטוב של המנכל הצורח. לא עיתונות, ולא נעליים. סיפורים שעושים נעים. לא מרגיזים אף אחד, סיפורים מאמיים, שכולם יראו ויגידו איזה יופי של טלוויזיה חיובית יש לנו כאן. מחזקת את העם. מראה שצהל חזק, וחייליו חזקים יותר, פיזית ונפשית. וכוח הנפש רבה גם אצל אורי גלר, שמכופף כפיות בניכר, מצליח שם וקצת מתלונן, אבל אוהב אותנו. את ישראל. כי אין כמונו. אין עלינו. ויש רייטינג. כי טלוויזיה חיובית מביאה רייטינג.

אז זה מה שהפרומו ניסה למכור. הוא כמעט הצליח לנו לגרום לא להדליק את הטלוויזיה.

בכל זאת, ספקנים שכמותנו ישבנו לראות את שלח ודרוקר. למה? כי אולי לא האמנו שהם באמת יצליחו. להיות נחמדים, לא מזיקים לזבוב, ולא מעניינים זבוב, ממש כמו מירית. קיוינו שהם לא יצליחו להפוך עורם ויישארו נמרים.

או קצת.

אכן, היה שם סיפור אחד טוב. כמו סנדביץ רוסטביף טוב עם הרבה חרדל בין שתי פרוסות הלחם הקל, היה סיפור חריף, עם הרבה בשר. "נמר ישראלי" סיפור הספר הגנוז של נתניהו היה סיפור ששווה לספר אותו, עיתונות טובה. הכתבה הייתה קצרה מדי, בניגוד לכתבה הבלתי נגמרת, המשתפכת, הכמעט מרגשת על החייל, או הכתבה על אורי גלר, הלא חשוב, הלא מעניין והלא רלבנטי.

אבל אל תשכחו שהיו כאן בחירות, אתם שומעים?

אני שומע בדמיוני את קולו של המנכל צורח על השניים. העם בחר ביבי. העם אוהב את ביבי. העם רוצה את ביבי. אז חסר לכם שאתם מתעסקים איתו, אתם שומעים?

רק מצרחות אלה אפשר להסביר את משפט הסיום בכתבה של דרוקר על ספרו של נתניהו. אחרי שהראה שבספר הגנוז ביבי לוקח קרדיט על לא מעט מהאסונות הכלכליים שפקדו אותנו כאן בשנה האחרונה, אחרי שהראה אין שום קשר בין התנהגותו של ביבי בתיאוריה לבין התנהגותו במעשה, אחרי כל אלה, שעשה בצורה חלבית להחריד, דרוקר סיכם את הכתבה במשפט מלקק:"רק נתניהו יכול לכתוב כזה ספר, שמעיד על עומק ידיעותיו גם בכלכלה הישראלית וגם בעולם". ורק כתב שזוכר את צרחות המנכל שדורש ממנו רייטינג וזוכר לא להיות ביקורתי יכול להגיד כזה משפט בסיומה של כתבה שכזאת.

הייתה תכנית פרווה, עם צלופן בצורת לחם קל שעטף את הרוסטיף ואת הרוטב על הרוסטביף בדמות 4 דקות 4 דעות ושליפות מהמותן. אבל אפילו התכנית הזאת, שעשתה הכל כדי למשוך צופים שאין סיכוי שיראו אותה, אפילו היא משאירה פתח לתיקווה. עדין אפשר לקוות ששלח ודרוקר ייזכרו מי הם ומה תפקידם - שהם עיתונאים דעתניים ובשביל זה רואים אותם וקוראים אותם. שהם, והצוות שאספו סביבם - ובייחוד מיקי רוזנטל - יתעשתו ויזכרו שמה שנחוץ כאן זאת עיתונות חוקרת, נושכת, דעתנית ומבקרת ולא כזאת שעושה לנו נעים. פסאדו-עיתונות יש לנו מספיק בערוצים האחרים, והמנכל צריך לדעת שאם נרצה, נוכל לראות ערוץ שתיים, לא בשביל זה נראה את שלח ודרוקר.