כשהגיע האיש עם המכונית לקחת אותי, עוד לא הייתי מוכן. אבל גם הוא הופיע לפני הזמן. הוא חיכה דקה, שתיים. טילפן. אמרתי: אני מיד איתך. ידעתי שהאיש עם האוטו יגיע לקחת אותי. אי אפשר להתחמק.
לא הייתי היחיד. עוד רבים כמוני לא חיכו לו. לאיש עם האוטו. התירוצים שונים. ניסו לגנוב עוד דקה שתיים. אבל בסוף הוא אסף אותם. אותנו. את כולנו. אחד אחד. ועוד נשאר לו מקום.
אחרי שהאיש עם האוטו אסף אותנו הסיוט נמשך. הלוך ושוב, שוב והלוך במורד ובמעלה הוא הקפיץ את כולנו, דרך מכשולים שידענו שהסוף שלה ברור. האיש עם האוטו יזנח אותנו, ואנחנו נמשיך כאיש אחד, נפרדים בדרכנו הארוכה, מזועזעים מהמפגש עם האיש עם האוטו.
לפעמים הדרמה הופכת נלעגת. לפעמים אנשים עם חולצות משעשעות במיוחד יושבים לידי. לימיני יושב איש עם חולצת BMW. רוצה להיות אוטו? רוצה להיות איש עם אוטו. לאיש עם האוטו היה מרצדס. לאיש אחר פה בקירב מקום יש מעיל של טובורג. אחרים מכינים את מה שהם צריכים להכין. בלי דרמטיות מיוחדת. תוך ניסיון להכניס ענין ברגיל, לתאר את הנורמאלי בצורה בהירה וברורה. כי הדרמה לפעמים יומיומית והיומיומי לפעמים דרמטי. לפעמים שניהם מתערבבים. בקצה השפיצי של מכשיר שמחזיק מעמד, עם שינויים קלים, עשרות ואפילו מאות ואולי אלפי דרמות.
אבל יש גם הישגים. הבירוקרטיה מצליחה לאלף את כולנו. מסביבי ראיתי את מי שהייתי פעם. אבל היום, לראשונה, לאחר עשרות פעמים, הבירוקרטיה יכלה לי. אולפתי. בהזדמנות הראשונה הצלחתי את מה שכל השאר נשכלים בו. הצלחה מפוארת. מעט דרמטית. חסרת כל חשיבות. מעבר להסתגלות. תחום שתמיד היו לי קשיים בו. וצפוים לי עוד כמה. כשאני אומר שאיני אוהב לדבר עם אנשים לרוב צוחקים עלי. כשאני מנסה לתאר עד כמה המכניזם התקשורתי מתיש ומאמץ, אנשים לא יודעים על מה אני מדבר. רשתות חברתיות קוראים לזה. ולא, לא פייסבוק ולא טוויטר. אבל הזבל חוזר למסך, ולהשתלט על תאי המוח, שנשרפו כבר מזמן אז נתמסר לזבל. כי רק המשורר הלאומי ממציא דיאלוגים במקומות כאלה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
