אמסטרדם שוב מחייכת אליי. יש לעיר הזאת נטיה לעשות זאת. מדי פעם כשאני כאן נעים כאן, וחמים, ואני יושב על גדת תעלה וכותב. עשיתי את זה גם לפני עשר שנים, אני חושב. או משהו דומה. עם עט ונייר. מכתב, אולי גלויה. יצורים מוזרים שנדמה שפסו מן העולם.
אבל השמש כרגע זורחת ומאירה במלוא חומה. אני מנסה לעזור לה לעבוד עליי שעכשיו צהריים. נכון, הרגע סיימתי ארוחת בוקר, אבל עדיין אומרים שהשמש טובה לדברים כאלה. ונעים. מאוד נעים פה.
בכלל יש משהו באירופה שגורם לי להירגע. אולי זה השקט פה ברחובות. רחוב די ראשי. מדי פעם השלווה מופרת. וזה ההבדל. עושה רושם שכאן השקט הוא הנורמה והרעש הוא שמפריע אותו. בעוד באמריקה, וכמוה גם בישראל, הרעש הם הנורמה והשלווה היא יוצאת הדופן. אולי זה בגלל שכל כך הרבה אנשים כאן נעים על אופניים. כלי תחבורה שקט למדי. אפילו בפעמון הם לא מצלצלים. אולי בגלל שהרעש המרכזי שמפריע כאן לשלווה הוא צופר האזעקה שמסמן שהגשר מתרומם. מה שקורה עכשיו, ותחתיו עוברת יאכטה. המכוניות מחכות משני צידי הגשר עד שהיאכטה מסיימת לעבור. הגשר יורד חזרה, והרעש חוזר, ועימו תנועת המכוניות.
אולי זה בגלל שאירופה היא באמצע. הרי גם בשבדיה אני מרגיש בטוב כשאני שם. גם לשם הצלחתי פעם להביא את השמש שתאיר, ואפילו חזק. באפריל, תופעה לא מאוד נפוצה בשבדיה. אולי בגלל שהיא באמצע. בין ישראל מצד אחד לאמריקה מצד שני. כן, מאוד אגוצנטרי מצידי להסתכל על העולם כעל המקומות אליהם אני נוסע ובהם אני חי. אבל כזה אני לפעמים, אגוצנטרי. אולי בגלל האמצעיות הזאת, שאריסטו טען שהיא שביל הזהב, והרמבם המשיך אותו אחר כך. אולי בגלל זה באירופה שלו. אולי גם בגלל שאני נוחת כאן תמיד לתקופות קצרות ולא מחייבות. לחופשות. טוב, שאר הזמן קר כאן מאוד. לא נעים הקור הזה. ואולי, יגידו הטוקבקיסטים האלימים, בגלל שאני שוכח שאירופה נכבשת על ידי המוסלמים. אויש, הטוקבקיסטים האלימים האלה, שיילכו אולי לאירופה. לא, בעצם לא טוב, כי כרגע אני באירופה, והאלימות המטקבקת ממש לא עושה לי טוב. בניגוד לשמש, לברווזים שמדי פעם חוצים פה את התעלה לנגד עיניי, היאכטות מכל הגדלים ששטות פה לידי, התנועה שעכשיו זורמת ממול או השילוב של כל אלה עם העייפות הגדולה בה אני שרוי.
ישנה רק בעיה אחת עם אמסטרדם. גם זאת בעיה שחוזרת על עצמה לעתים קרובות, כלומר כל פעם שאני בעיר. העיר שטוחה לגמרי. דבר שגורם לי להלך בה הרבה יותר מדי שעות. בסופו של יום רגליי הורגות אותי בגלל ההליכה הבלתי נגמרת בעיר הזאת, שנראית כאילו אינה מאמצת כלל ובסופו של דבר ההליכה בה מתישה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
