חרונולוגיה חסרת חשיבות

כמו נגטיב לפוזיטיב, כך נאום נתניהו לנאום אובמה.

מול אל-אזהר יש לנו את בר-אילן. מול אובמה יש לנו את נתניהו.

מול רטוריקה ארוכה, חדשנית, שמנסה להיראות אמיתית יש לנו רטוריקה בנאלית, משעממת ועבשה.

אצל אובמה הפתיחה הייתה ארוכה וביססה תפיסת עולם אוניברסליסטית והומנית שעברה באופן טבעי לדיון בלא אחד, לא שניים, לא שלושה, לא ארבעה, לא חמישה ולא שישה כי עם שבעה נושאים שונים שצריך לדון בהם. הרבה מעבר לרשימת שלושת האתגרים הבנאלית שנתניהו לא שכח מימיו במועדון ב-MIT והגיעה אחרי חצי דקה בערך. מול ציטוטים מג'פרסון, הקוראן, התלמוד והברית החדשה היה לנו את בן-גוריון. אפילו ציטוטים מהתנ"ך לא היו כמעט. היו גם כמה טעויות עברית מביכות. אולי כדאי להמליץ לנתניהו לרענן את צוות כותבי הנאומים שלו? כי אלה שהוא משתמש בהם תקועים מאוד רחוק בעולם רטורי מיושן, שאובמה כבר מחק מזמן.

מול מסרים כנים ונועזים היו מסרים ששמענו כבר (מי אמר יתנו יקבלו?).

או בעברית, הייתם קונים ממנו מכונית משומשת? כנראה שכן, אחרת איך הוא נבחר להיות ראש ממשלה פעם שניה? כי כנראה שאתם מוכנים לקנות ממנו מכונית משומשת. ככה זה, מגיע לנו רטוריקה עבשה שכזאת, שמסריה מייגעים, ועתידה מאחוריה, כמו של כולנו כאן.