חרונולוגיה חסרת חשיבות

אחת הכותרות הבומבסטיות וחסרות ההקשר שאי פעם נתתי.

אבל ככה זה כשיושבים על ספסל, מסתכלים על הנוף ונהנים.

ממה נהנים? מהיכולת לכתוב פוסטים.

כמעט עשיתי את הטעות הרגילה של לכתוב בלוגים. אבל רק פוסטים אני כותב כרגע.

כן, זה מהנה.

איך אני עושה את זה?

זה די פשוט. אני "גונב" אינטרנט אלחוטי ממישהו קרוב לכאן. בעצם, למה צריך "לגנוב"?

לו כולנו היינו פותחים את האינטרנט האלחוטי שלנו היינו יוצרים ברטר משתלם לכולנו. הרי ברחוב שלי, יש לי אינטרנט אלחוטי. מי שיישב ליד ביתי, יוכל לגלוש באינטרנט חינם, מבחינתו, כלומר על חשבוני. אולם, גם הוא, בביתו, יפתח את האינטרנט האלחוטי לכולם. כך, כשאשב ליד ביתו, אוכל לגלוש באינטרנט בחינם, מבחינתי, כלומר על חשבונו. וכך גם עם אדם שלישי, ואדם רביעי ואדם חמישי, כולנו נפתח את האינטרנט האלחוטי שלנו לכל דכפין, ונוכל להתחבר לכל מקום בלי תוספת תשלום. בלי שנזדקק לקנות קפה בבתי קפה, בלי שנצטרך לשלם על כך דמי חיבור מיוחדים מכל מיני חברות מפוקפקות (או סלולריות, כאילו שיש הבדל). כך, נהיה כולנו מחוברים, אם נרצה כמובן, בלי שנרגיש שאנחנו צריכים לשלם על זה. מעבר לאינטרנט האלחוטי שיש אצלנו בבית. ועליו ממילא אנחנו משלמים.

עולם מחובר בלי תוספת עלות. יכול להיות מקום טוב יותר, לו להיות מחובר זהה לאיכות.

זה לא תמיד נכון, כפי שמוכיחים רוב הפוסטים, רוב הבלוגים ורוב העיתונאים. אבל, המיעוט לעתים עושה את כל ההבדל.

בנושא אחר לגמרי, אבל ממש לגמרי. ביום ו' האחרון במקום יאיר לפיד, הגיש עודד בן-עמי את כתבתו של כרמל לוצטי על המדבקה המדוברת - כתבת תחקיר על המדבקה החדשנית. סיומה של הכתבה הוביל לאות מקום בו היה הצופה בתחילתה. היא השאירה את הצופה עם אותם סימני שאלה ביחס למדבקה. ה"תחקיר" ראין את ממציא המדבקה - בלי לעמתו עם שאלות קשות מדי, את מנכל המדבקה - בלי לעמתו עם שאלות קשות מדי והכתב התנדב לנסות את המדבקה, וכך גרם לנו לראות שהיא לכאורה עובדת. הכתבה הסתיימה במסקנה מהאולפן שייתכן שהאיש נוכל, וייתכן שלא. אבל, מעשה נוכלות ברור אחד היה כאן - הכתבה עצמה. אין זה תחקיר, אין זה ראיון, אין זאת כתבה, אין זאת עיתונות. אז בנוגע למדבקה, ניתן לטעון שלפחות מעשה נוכלות אחד קשור בה - הנוכלות העיתונאית בסיקורה בערוץ 2 ביום ו'.