חרונולוגיה חסרת חשיבות

חם. קיץ. אין חדשות. יש חדשות. חייבים חדשות. חדשות מעניינות, אחרת זה לא טוב. מזל שבקיץ יש המון ילדים בכל מקום, אפשר להפוך אותם לחדשות.

האם המרעיבה, הילדה הנרצחת, הילדה שנפלה לבור, הפגה שמתה חיה ואז חיה מתה, כל כך הרבה ילדים, כל כך הרבה חדשות, כל כך מעט חשיבות.

העיתונות הופכת את הסיפורים האלה למרכז סדר היום הציבורי, למרות שאין בהם כלום. יהיו מקרים בהם ילדים יסבלו התעללות. רשויות רווחה מתפקדות ימצאו את הילדים האלה עם תחילת ההתעללות. רשויות רווחה לא מתפקדות יתקשו לעשות זאת. אבל, הדיון כמעט אינו מתקיים סביב רשויות הרווחה אלא סביב האם יש התעללות בילד מסוים או אין התעללות בילד המסוים. למה זה מענין? הרי יש כמיליון וחצי ילדים במדינה, בטוח שיש ילדים שמתעללים בהם, למה הילד המסוים הזה שעבר התעללות צריך לקבל כותרות?

הסיפור חמור יותר עם ילדים שנרצחים. ילדים שנרצחים זוהי טרגדיה. אין מה להתווכח על כך. אולם בכך מסתיים הדיון. קשה עד בלתי אפשר למנוע לחלוטין רצח של ילדים. הם תלויים לחלוטין בהוריהם, אחד או שניים, שחזקים מהם פיזית ורגשית ולכן יכולים לעשות להם הכל, כולל לרצוח אותם. הרצח של ילד מסוים הוא טרגדיה למשפחתו של אותו ילד, אולם זוהי אינה טרגדיה לאומית. רצח מסוים הוא פלילי, כולל רצח של ילדים. אבל הפיכת מרכז החדשות בישראל לדיון על רצח של ילדה? מה אפשר ללמוד מסיפור שכזה? שילדה נרצחה. האם יש עוד משהו חשוב להגיד על כך? לא.

אלא אם כן, וכאן קורה דבר תמוה לגמרי, המשטרה מחליטה שיש לה ענין בסיפור. יוצאים חוקרים מתוך חקירה ומספרים את כל פרטי החקירה תחת כל ערוץ תקשורת רענן (וביחוד בערוצי תקשורת שמעולפים מהחום). תוצאות נתיחת הגופה עדיין לא פורסמו. נאמר באחד מאתרי החדשות אתמול. אבל, רגע, תוצאות נתיחה אינן חומר חקירה? חומר חקירה אינו אמור להיות חסוי כדי שהחקירה תוכל להתנהל כמו שצריך? ראיונות עם שוטרים שמספרים, אפילו לא מדליפים, את כל פרטי החקירה, כולל סתירה בין הגרסאות של הנחקר, לעיתונות פוגעים בהליך הפלילי. זכותו של הנחקר לא לקרא את כל חומר החקירה בעיתון ולא להישפט שם. זכותנו כציבור לדעת שהשוטרים עושים עבודתם ביסודיות ולא רצים להתראיין במהלך חקירה. זכותנו גם לא להיחשף לסיפור אישי של משפחה אחת וילדה אחת שתצטרך לחיות עם הטרגדיה הזאת כל חייה, כולל כל פרטי החקירה שוודאי אינם מוסיפים לתהליך האבל של המשפחה.

דבר דומה עם הילדה שנפלה לבור רעיל בירושלים. היה דיון מינורי על איך נוצר הבור ומי אחראי עליו, אבל הטרגדיה וניסיון ההצלה ההירואי של הילדה זכו לכותרות. לשון אחר, האם המרעיבה, שלא ברור אם היא מרעיבה והדיון על הפסיכיאטר וחוות הדעת שלו על אותה אם מרעיבה. אהח, היו פעם אנשים חכמים במדינה שטענו שיש כאן סוביודיצה - חיסיון על הליכים פליליים ומשפטים שמתנהלים - כדי להשקיט את הרוחות, לא להפוך את הרחוב לשופט, לא להלהיט יצרים בימים חמים שכאלה. מת מזמן הסוביודיצה. חבל. לכן נאלץ בית משפט להוציא צו איסור פרסום, וטוב שכך עשה.

למה כל זה קורה? בגלל שיתוף פעולה לא קדוש בין התקשורת והפוליטיקה. הפוליטיקה מדשדשת, כשאין שום פתרון או רצון לפתור את הבעיות הרציניות בחברה הישראלית - הרחבת הפערים החברתיים, מכירת קרקעות לידיים פרטיות, השליטה על 3 מיליון ערבים שאינם זכאים לזכויות כלשהן. התקשורת צריכה למכור. דיון רציני וחדשות שמדווחות על הבעיות הרציניות לא נתפס כמוכר עיתונים, ודאיי לא מענין את הציבור. אז במקום זה מוכרים לציבור סיפורים לא חשובים שאין מה ללמוד מהם, אין להם שום תוצאה חברתית שאפשר להשיג באמצעותם, חוץ מכמובן למכור עיתונים. גם המשטרה נורא נהנית להיראות כאילו יש בידיה כלים לעשות משהו - לתפוס אב שרצח את ביתו אחרי שאיבד את ההכרה בבית וכגופת בתו לידו. אכן, מלאכת מחשבת משטרתית. כולנו מרגישים בטוחים יותר בזכות משטרה שכזאת, לא? ככל שיש בסיפור יותר ילדים, כך זה ימכור יותר, אלא אם למבוגר קוראים דודו טופז.

מי יתננו ימים בהם הסנסציה לא תהיה הערך המרכזי בדיון הציבורי או בעיתונות. אולי בחורף סביר שכאן לעולם לא.