"חניתי רחוק מהכביש ומתנועת כלי הרכבל צורך זמן המנוחה וסיכום הביניים. אני מדבר בכל הרצינות. לא שברתי את אורחותי העצלים רק לטובת כמה אנקדוטות משעשעות. באתי ברצון ללמוד מהו טיבה של אמריקה....
בוא נחשוב על האוכל כמו שהתגלה לנו,... בבתי האוכל שלאורך הדרכים היה הואכל נקי, חסר טעם, חסר צבע ואחיד לגמרי. זה כמעט כאילו ללקוחות אין שום עניין במה שהם אוכלים כל עוד אין לאוכל אופי שיביך אותם... בצדי הדרכים מעולם לא אכלתי ארוחה עיקרית טובה או ארוחת בוקר גרועה ממש... האם אוכל אפוא לומר שאמריקה שראיתי מעמידה ניקיון במקום הראשון, על חשבון הטעם? וגם - כיוון שכל עצבי התפיסה שלנו, לרבות אלה של הטעם, אינם רק ניתנים לשיפור אלא גם חשופים לטראומות - שחוש הטעם נוטה להיעלם ושטעמים חזקים, נוקבים או אקזוטיים, מעוררים חשד ואיבה ולכן מסולקים?
... הפרסום הדומיננטי הוא חוברת קומיקס. יש מעמדים לספרים בכריכה רכה ובהם כמה כותרים ראויים וטובים, אבל הם במיעוט מוחלט בין ספרי הסקס, הסדיזם והרצח.... אם העם הזה ניוון את פקעיות הטעם שלו עד כדי כך שאוכל תפל הוא בעיניו לא רק מקובל אלא אף רצוי, מה על חיי הרגש של האומה? האם המזון הרגשי של בני העם הזה כל כך תפל בעיניהם, שהם צריכים לתבל אותו במין וסדיזם באמצעות הספרים בכריכה רכה? ואם כך הדבר, מדוע אין שום תבלינים פרט לקטשופ וחרדל שיקדמו את המאכלים שהם אוכלים?" (סטיינבק, מסעותיי עם צ'רלי: 148-149)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
