חרונולוגיה חסרת חשיבות

כשמגיעים לאילינוי, מחכה שלט מאיר עיניים: אילינוי, מדינתו של לינקולן. מיד חשבתי, האם עוד מאה שנה הם יוסיפו שזוהי גם ארצו של אובמה. אין לדעת. בינתיים מעמדו ככוכב רוק נשמר, ובכניסה לאתרים חשובים במיוחד אפשר להצטלם עם דמותו הקרטונית משהו של הנשיא. הוא גם הפך להיות קנה מידה של אחד הבניינים החשובים בעיר, אבל אני מקדים את המאוחר.

כי מיד אחרי שנכנסים לאילינוי מבינים שכמו תמיד באמריקה, המציאות לא מתיישבת עם האידיאלים. ארצו של לינקולן, שהביא חופש, חירות, יכולת תנועה, מרחבים, שוויון לכל מגבילה את התנועה כל הזמן. כבישי האגרה בשיקגו הם בלתי נסבלים. אין יכולת תנועה ואי אפשר לזוז. פעם בעשרה קילומטרים אמריקאים, ששווי כל אחד מהם הוא כקילומטר וחצי וקצת בשאר העולם, מופיע שלט על הכביש. השלט אומר כביש אגרה. אני, שנוסע בכביש, חושב, נו טוב, אני נמצא כבר בכביש האגרה, הרי ברור שלא אצטרך לשלם שוב על כביש האגרה עליו אני נוסע. טעות מרה. כל פעם שמופיע השלט, בין אם אתה על כביש האגרה ובין אם לאו, אתה צריך לשלם מחדש. כך, פעם בחמישה קמ"א שילמנו משהו כמו דולר. האבסורד היה כה נורא, שאפילו שכשירדנו מהכביש המהיר שילמנו על סיבוב הירידה מהכביש המהיר. בסך הכל שילמנו משהו כמו חמישה שקלים אמריקאים (שווי כל שקל אמריקאי הוא קצת פחות מארבעה שקלים ישראלים) על נסיעה של משהו כמו עשרים וחמישה קמ"א. אין חופש, אין שוויון, אין חירות.

אלא אם כן. גילינו כאן הפתעה מרעישה. רכבת. כן, רכבת באמריקה, ובה מצאנו את החירות, את השוויון. רכבת ההפתעות ממש. לא ידענו לאן אנחנו נכנסים, אבל ידענו שזאת רכבת. הארכיטקטורה של הרכבת הייתה מוזרה להחריד. היו בה שתי קומות, אבל כמו בתיאטרון של המאה התשע-עשרה. הקומה העליונה - הגלריה - הייתה פתוחה, ויושביה יכלו להשקיף בקלות ובלי הפרעה על יושבי הקומה התחתונה. יתר על כן, יושבי הגלריה הימנית יכלו לשוחח בחופשיות עם יושבי הגלריה השמאלית, ואלה גם אלה יכלו לשוחח בצעקות עם ההמון שישב מתחתם. על קולם ניצח הקונדוקטור שעבר בין יושבי הקרון ודרש לדעת מי קנה כרטיס ומי לא קנה. ואז לקח חמישה צעדים קדימה ודרש זאת מיושבי אותו מקום. ומיושבי הגלריה באותו המקום. ואז לקח עשרה צעדים אחורה ודרש לדעת שוב. וחמישה צעדים קדימה והוא שוב איתנו. אני כבר קיוויתי שיתייאש, אבל לא. הוא לא התייאש ומכר לנו את הכרטיסים שלא היינו צריכים. ואז כשסיים, במקום לנקב אותם ולתת לנו אותם, הוא תחב אותם על ווים במרכז הכסא. כך הוא ידע מי שלם ומי לא שילם. למעט יושבי הגלריה, כמובן, ששם היה קשה לתקוע את הכרטיסים במרכז הווים. הרכבת המשיכה להתמלא, והשאון בה הפך בלתי נסבל. כולם דיברו עם כולם, בקולי קולות, ובלי פלפונים. לפתע, הקונדוקטור ניגש אל שני צעירים לפנינו ואמר להם שהוא צריך לפנות עוד מקום, והפך את כיוון הכיסאות עליהם הם ישבו. כך, במקום לשבת זה מול זה, הם נתבקשו לשבת זה לצד זה, והכסא עליו ישב אחד מהם שינה את כיוונו. מובן שלא נוצר עוד מקום, אבל הצעירים לא יכלו לשבת האחד מול השני. יתר על כן, הם לא יכלו לשבת עם הרגליים על הספסל, וזה מה שהפריע לקונדוקטור. הוא המשיך ללכת ברחבי הקרון והרעש המשיך. תושבי הגלריה התחילו האחד עם האחרת. למטה, קבוצה של שלושה מתופפים נכנסה והתחילה לתופף. מקצבים שונים ומשונים, כשלפתע רביעית מצטרפת אליהם ומלמדת אותם שיעור בקצב ובתיפוף. אפילו אנשים לבנים ביישנים החלו לדבר אחד עם השני, למרות שלא הכירו לפני כן. אווירת האחווה, שרק הרעש כיסה עליה, הבהירה שגם באמריקה ייתכנו גני חיות אנושיים שוקקים. אין ספק, מזל שלינקולן שיחרר אותם.

אבל השחרור תמיד יש לו מחיר באמריקה. ולמחיר ולכסף יש כוח באמריקה. סמי עופר האמריקאי גם הוא מעולל פלאים. היום היה יפה ושמנו פעמינו אל מגדל סירס. היו היה פעם המגדל הגבוה בעולם. המבנה הגבוה בעולם. היו היה פעם מגדל סירס. היה ואיננו עוד. לא, לא רעידת אדמה החריבה אותו. גם לא שיטפון. שום הוריקן או צונאמי לא החריבו אותו. אפילו בין-לאדן לא הכניס בו איזה מטוס, או שניים. אבל מגדל סירס איננו. במקומו, לחרון אפם של שיקגואים רבים, ניצב לו בניין ויליס. כמו סמי עופר ומוזיאון תל-אביב, חברת ויליס, חברת ביטוח בריטית (תתארו לכם, אפילו הבריטים משתלטים כעת על נכסים אמריקאים), שכרה חלקים ניכרים בבניין. לכן, החליטה החברה שהיא רוצה גם את זכות הקנין על שם הבנין. כך נעלם לו מגדל סירס. במקומו עומד לו בנחת מגדל ויליס, שהאמריקאים קוראים לו זה ביג וילי. בסרט מסבירים הכל על הבנין, וכיצד קנתה אותו חברת הביטוח. כן, לכל דבר יש מחיר באמריקה, גם למסורת, גם לחירות וגם לשוויון. כך נמחק לו בנין היסטורי, אבל הוא כבר לא כל כך היסטורי כי הוא כבר לא הכי גבוה בעולם. והוא גם לא נקרא סירס יותר. בסיום הסרט בבנין ויליס נאמר שבניין ויליס הוא מונומנט שכל אחד מכיר בשיקגו ועל שיקגו. ורק השיק גואים לא שמעו עליו דבר. כי היכולת לשמור על העבר מטשטשת כאן באמריקה, אם יש לך מספיק דולרים כדי למחוק אותו או לשנות אותו. תשאלו את הירסט עם הטירה שלו, תשאלו את סירס מחוסרי המגדל.