חרונולוגיה חסרת חשיבות

{ראשית, עליי להבהיר שהשמות שונו, בובי אינו שמו האמיתי של המדבר, ושם משפחתו אינו יואינג וגם לא קרינגטון. גם שם משפחתו של טום אינו סוייר, וגם המיונז אינו מיונז}.

אני רוצה להתחיל ביוזמת הבריאות של הנשיא. אתמול הייתי בטאון הול מיטינג. הקולות של האופוזיציה ליוזמה היו מרשימים. כל כך הרבה מתנגדים. יש לי חבר, בן 28, נשיא איגוד המתמחים ברפואת חירום. מה שהוא סיפר לי יכול להסביר לכם למה אסור שהיוזמה תעבור ומה הבעיה האמיתית עם מערכת הבריאות שלנו כאן. הוא סיים עכשיו את ההתמחות שלו וקיבל הצעת עבודה. 340 אלף דולר בשנה. הוא מתמחה ברפואת חירום. הוא אמר לי שהוא לקח את ההצעה הזאת. אתם יודעים למה הוא התמחה ברפואת חירום? כי שם עובדים הכי מעט. מה זה הכי מעט? הכי מעט שעות במשמרת והכי מעט משמרות. ומקבלים הכי הרבה כסף. הוא אמר לי שהוא קיבל הצעה גבוהה יותר של 380 אלף, אבל הוא ויתר. מה? אתה אומר שזה הבעיה עם השוק החופשי? לא מה פתאום. אני אגיד לך מה הבעיה האמיתית כאן. זה לא ייתכן שאדם ישר אחרי שסיים את לימודיו יקבל כזה סכום כסף כמשכורת. זה פשוט בלתי אפשרי, ואל תדבר איתי על שחקני כדורסל או פוטבול, הוא בסך הכל רופא.

או כמו שסיפרתי לטום, אני הייתי מהפכן בזמנו. הייתי, היינו, הראשונים, אישתי ואני שהבאנו את התינוקת שלנו למשרד. כל המשרד השתתף בגידול שלה. מנהל החשבונות, שעבד מתחתיי, היה אומר שהוא לימד את הבת שלי לדבר. כן, הייתי נשיא של איזה חברה גדולה, בגיל 27, קצת אחרי שסיימתי את לימודיי. כשלמדתי, תקשורת, אגב, הייתי כבר סגן נשיא של חברה והאחראי על המכירות שלה. הרווחתי לא רע, במונחים של אז, לא רע בכלל.

סיפרתי לטום גם על אחותי. היא אשתו של נשיא מפעל מיונז גדול. היא עבדה באחד הפרויקטים הענקיים לא מזמן. היא וכל החברה שלה היו אחראיים על האכלת מדינה שלמה בעולם השלישי. כשהיא הגיעה לשם היא הביאה איתה תמונות. המדינה החרימה לה את התמונות. כן, מה שאתם שומעים, החרימה לה את התמונות? ואחרי מאבק משפטי ארוך היא קיבלה אותם חזרה אבל הן היו כל כך מרופטות שאי אפשר היה לראות בהן כלום. למה? כי המקומיים שם לא האמינו לאיכות החיים שלה פה. הם מיששו את התמונות כל כך הרבה פעמים שפשוט אי אפשר היה לראות שם כלום. ואז הכי גרוע, ההנהגה של אותה מדינה, גירשה את אחותי ואת כל נציגי החברה שלה, מפעל מיונז עצום מימדים. למה? כי הם לא רצו שהעולם יידע שמפעל המיונז של אחותי הוא זה שאחראי לפרויקט ההזנה עצום המימדים הזה. למה? כי הם רצו את כל הקרדיט של ההזנה ושל המפעל העצום הזה לעצמם. טוב, ככה זה עולם שלישי. אחותי, אישתו של בעל מפעל המיונז והאחראית על יחידת ייצור מאוד גדולה שם, אמרה לי שבחיים היא לא חוזרת לשם. בחיים לא. היא הלכה גם לבית חולים שם. היא הייתה צריכה משהו. הבית חולים לא היה מוכן לטפל בה בלי 2000 דולר מזומן מראש. כן, ככה, מזומן מראש. כן, ברור טום, זה שוחד. כן שוחד. והיה לאחותי את כל הביטוחים שצריך. את כולם. אז היא הלכה לשגרירות שלנו, של ארצות הברית של אמריקה, וביקשה מהם לטפל בענין ה2000 דולר. השגרירות אמרה שהם לא יכולים לעשות כלום. ואז היא הלכה להנהלת מפעל המיונז. צ'יק צ'ק הגיעה חזרה הכסף. המדינה הזאת פשוט רועדת מפחד מפעל המיונז, אבל המדינה שלנו, ארצות הברית של אמריקה, כבר לא מפחידה אף אחד. ואני לא אומר את זה בגלל שאובמה הוא הנשיא.

אני חושב שטום שמע גם את הסיפור הבא. סבתא שלי נולדה בדיוק ב-1900, ושנינו התברכנו בכך שנולדנו בשנים עגולות. נולדתי בדיוק חמישים שנה אחריה. כל חיי גרתי בערים גדולות. אם לא בתפוח הגדול אז בעיר הרוחות. כל החיים שלי ככה. ב1977 פעם ראשונה יצאתי לקמפינג. שנייה, מישהו רוצה אולי סקוטש? בורבון? אני לא מכניס הביתה בירה או יין. מה זה? אוה, זה איורים שהנסיך צ'רלס צייר. רק מעט מאוד אנשים יודעים שצ'רלס הוא צייר מחונן. מחונן, אני אומר לכם. אז, מה התחלתי לספר לכם? פעם ראשונה שיצאתי לקמפינג היה ב1977. יצאתי עם חבר שלי כריס. הוא מת לא מזמן. היה הבסט מן שלי. רק כשאמא שלו מתה, אבא שלו גילה שהיא בעלת השליטה בבנק המקומי שבו האבא לא עבד. טוב, האבא לא בדיוק עבד בבנק, האבא היה נשיא הבנק. אז אבא של כריס גילה שאשתו היא בעלת השליטה בבנק המתחרה לזה בו הוא היה הנשיא. הוא לקח את זה קשה. הוא מת מזה. אז כריס ירש בעלות של שני בנקים. הוא מת לא מזמן. אני לא יודע מי ירש אותו. מה טום? כן, אתה צודק, אני יודע מי לא ירש אותו, אני. אתה ממזר, טום, זה מה שאתה. אז ב-1977 יצאתי עם כריס פעם ראשונה לקמפינג. היו שם שני דברים מצחיקים. אתם יודעים, בחור עירוני כמוני, אז פתאום שמעתי איזה רעש מחוץ לאוהל. במקום לעשות מה שכל בן אדם נורמלי שבקיא בקמפינגים היה עושה, אני לא. אני הרמתי את קצה האוהל, ומה ראיתי? דביבון הסתכל עליי משני סנטימטר. אני לא יודע מי יותר נבהל אני או הוא, אבל נבהלתי.

אני חושב שטום, אתה שמעת את הסיפור השני על הקמפינג. רגע, אני יביא קצת כיבוד עם הסקוטש שלכם. עם קרח או בלי? הנה הכיבוד, כן, כפית הזהב שבפנים היא ירושה. הסיפור השני אפילו יותר מצחיק בקמפינג. ישבנו אני וכריס ופתאום ראינו חמישה שחורים ענקיים מתקרבים אלינו. זהו, חשבנו שזה הסוף שלנו. הם המשיכו להתקדם. לא הבנו, מה עושים חמישה שחורים ענקיים כאלה באמצע היער שרק אנחנו היינו בו. מיד תפסתי את סכין הגבינה שלי, על כל צרה שלא תהיה. כריס מאז כל הזמן צחק עליי: יואינג תפס את סכין הגבינה שלו, כאילו שזה יעזור. הייתי צוחק עליו חזרה, כריס תפס את הגיטרה, כאילו שזה מה שיציל אותו מחמשת השחורים הענקיים שעמדו לסגור עלינו. זהו, היינו גמורים, הלך עלינו, אין ספק. אבל כשהם התקרבו, ראינו שלא שחורים ולא ענקיים. אלה היו חמישה, רגע, טום, תוריד את הרגליים מהשולחן, חמישה נערים לבנים מפוחדים מהקולג' הקרוב שהלכו לאיבוד ביער. ישבנו איתם כל הלילה, הרצנו צחוקים, ואני יכול להגיד לכם שהסקוטש זרם שם כמו מים.

היה לי עוד סיפור, טום לא שמעת אותו. גרתי בניו יורק, ומולי גרה אישה מאוד עניה. היא הייתה מתחמקת מנושים. יום אחד היא פשוט נעלמה. נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. לא ראו אותה מאז. ובעלי הבית ניסו. כל כמה ימים באו דפקו על הדלת. גם על שלי, אולי אני יודע איפה היא. אבל היא נעלמה. הם חיפשו אותה כי היא ירשה 32 מיליון דולר. שהיה מכסה לה את כל החובות. מה טום? לא, לא יכולתי לדרוש את הצוואה הזאת שלה. לא מצאו אותה מאז. את האישה המסכנה. באמת מענין מי מקבל צוואות שלא מוצאים את היורשים, אולי המדינה. זה הרבה כסף 32 מיליון דולר. כן, ברור שהצוואה של כריס יותר גדולה. קיבלתי ממנו הרבה צרות מהכריס הזה, יכול היה להחזיר לי קצת בצוואה שלו. אין לו ילדים או משפחה, באמת מעניין מי קיבל אותה.

כמו שסיפרתי לטום, אני מאוד אוהב את הדירה הזאת שלי. קומה 31 בבנין שמשקיף על כל העיר. הנוף מהדירה הקודמת שלי היה משעמם. ראיתי רק את האגם ואת היערות מסביב. מכאן קרתה  טרגדיה שבוע שעבר. השמש זזה ומאז אני לא רואה את השקיעה, רק את האגם ואת כל העיר. טרגדיה אמיתית, טום, אתה צודק. טום, אולי תלך להביא לנו עוד קצת סקוטש. אתם שומעים, מאוד אוהבים כאן את טום בעיר. מאז שהוא גר כאן, דירה מתחתיי, הוא ממש מצליח ופורח. כן, גם לימדתי אותו איך מצטלמים כמו שצריך. פעם טום היה עוצם עיניים או עושה פרצופים, היום טום יודע איך להצטלם. וזה הולך לו ממש טוב. אני מאוד שמח שהוא מצליח. כן, הוא עוזר לי קצת עם אתר האינטרנט שלי, עם הפייסבוק שלי וגם עם הטויטר שלי. אני מלמד אותו איך להצטלם ולעמוד, ולהיפגש ולדבר, ולשבת, בקיצור, טום יגיע רחוק, אני אומר לכם.

הייתי לא מזמן בכנס ענק של מנהיגות. אני מתמחה בזה, אחרי שניהלתי כל כך הרבה חברות מגיל צעיר, יש לי רקע וניסיון בזה. בכנס הזה, הוא היה בכנסייה ענקית בנוודה, ענקית, 7000 מקומות. אני לא אוהב את הכנסייה הזאת, היא גדולה מדי, אני לא מרגיש שם בנוח. זה לא שלא נחמדים אליי שם, אבל לא יודע. בקיצור מישהו שם סיפר בדיחה כל כך מצחיקה.היא קצת גסה, אז תסלחי לי, אבל היא כל כך מצחיקה שאני חייב לשתף אתכם בה. עומד הגבר בחדר הלידה מיד שיוצא העובר. יש! הוא צועק, יש לי בן, יש לי בן!!! סלח לי, אדוני, אומרת לו המיילדת, אצלנו קוראים לזה חבל הטבור. הקהל נשפך מצחוק. הוא לא הצליח להרגיע אותם. רבע שעה של צחוק. בכלל היה כנס מדהים. טוני בלייר דיבר בוידאו קונפרנס מלונדון. הוא הפתיע אותי. הוא איש מרשים. גם בונו דיבר שם. הוא התנצל. לפני שלוש שנים הוא תקף את הכנסייה על זה שהיא לא עושה כלום, בייחוד על הרעב באפריקה. עכשיו הוא חזר. בונו עצמו היה המום מהיכולת המהירה של הכנסיה להרים תרומות, לבנות בתי חולים ולספק אוכל באפריקה. אז הוא התנצל, בונו, בכנס הזה.

בכנסייה שאני חבר בה, אחת הידועות בעיר, ישבנו בישיבת המועצה האחרונה. סיפרתי את זה לטום. הכומר כזה עובר על סדר היום ופתאום הוא מודיע כזה בקול שקט של ביזנס אז יוזאל, שקיבלנו תרומה בסך 25 מיליון דולר. אנחנו כולנו נשנקנו. טוב, הכנסייה שלי רגילה לקבל הרבה תרומות בסכומים יפים, אבל זה באמת היה סכום גדול יחסית. והסתכלנו אחד על השני, כל חברי מועצת המנהלים של הכנסייה התחילו להתלחשש. מה אתה שואל? רגע, טום אתה כבר יודע, מה הריקמה הזאת שם? אוה, זה סמל המלוכה הבריטית רקום ומעליו רקום סמל העיר לונדון. וזה? זה עלה של מייפל אבל מכסף, זה מתנה שקיבלתי מידידיי הקנדים. זה מתאים כאן באופן מושלם לשולחן. בקיצור, ישבנו בישיבת מועצת המנהלים של הכנסייה, וכל אחד התחיל להתלחשש, אתה מכיר את השם? אתה יודע מי זה? לא? אף אחד מאיתנו לא ידע מי זה. אף אחד. אני אומר לכם, זה היה מביך. איך אדם עם סכום כזה קיים בקהילה שלנו, ואף אחד מאיתנו לא ידע על זה. מביך מאוד. כן, נכון, אתה אומר שהאיש פשוט חי בצניעות כל השנים. כן, זה נכון, וזה מאוד יפה. אבל אף אחד לא ידע את זה בקהילה? מה שבטוח, אני יכול להבטיח לכם, שהגבאי שלנו יעוף על זה.