חרונולוגיה חסרת חשיבות

הארוחה הראשונה במרכז הזרים לא הייתה באמת עם זרים. היא הייתה עם הכי מקומיים שיש. יהיו שיטענו שהיהודים הם אלה שהמציאות את אמריקה. נכון, הם לא היו על המייפלאואר, אבל שם היה מקום לנורא מעט אנשים. הם גם לא לחמו במלחמת העצמאות, למרות שיש כמה היסטוריונים, יהודיים, שמנסים לטעון אחרת. אפילו במלחמת האזרחים הם לא היו. אבל זאת לא אמריקה. אמריקה זה הוליווד. אמריקה זה המוזיקה. זה מחזות הזמר. ואת כל אלה עשו היהודים. אמריקה זה החנויות הגדולות של סאקס השדרה החמישית, גם את זה עשו היהודים. אז הזדמן לי להגיע לארוחת ערב חגיגית עם היהודים במרכז הזרים. למה במרכז הזרים? כי זה מקום גדול מספיק לארח קבוצה לא קטנה של אנשים בעלי מכנה משותף מוזר. וגם זה נתן לנו תחושה שאנחנו זרים. אכן, היינו זרים. לא היינו אמריקאים. בניגוד ליהודים שסביבנו, שהיו ועוד איך אמריקאים. הכל חוץ מזרים. הם היו עסוקים בלעשות את הדבר האמריקאי. הרעש היה בלתי נסבל. כמעט כמו השיחות שהתרחשו סביב השולחן. מאיפה אתה? מה אתה עושה? מה אתה לומד? אני לא סובל את מזג האוויר, כן אין כאן אף פעם גשם, בניגוד לסן פרנסיסקו. אני לא סובלת את סן פרנסיסקו, מזג האויר שם סובל ממאניה דפרסיה. והכל ברעש ניכר. מדי פעם ניסו להפסיק את הרעש להכרזה על איזה פוליטרוק יהודי מקומי, שאני בטוח שהיא תגיע רחוק, אבל הרעש היה גדול. רק דבר אחד אני לא מבין, איזה יהודי קורא לבת שלו מריה, חוץ מסבא של ישו, כמובן. אנחנו היינו הכי זרים בחדר. לא ניסו לנהל איתנו שיחה. גם אנחנו לא ממש ניסינו לנהל שיחה חזרה. כי כן, הדבר הכי זר שיש ליהודים אמריקאים זה כמובן ישראלים. אבל זה הדדי, גם אנחנו לא סובלים אותם. איזו תגלית. לבסוף, אלוהים שמע לתפילותינו, והקריץ לנו הזדמנות לברוח לפני המעבר לסרויס, ככה קוראים כאן לתפילות.

הארוחה השנייה הייתה מוזרה קצת יותר. היא באמת הייתה עם זרים במרכז הזרים. התחושה הייתה שמרכז הזרים הוא מרכז של האמריקאים לקבל את הזרים המתרגשים על חופי אמריקה. גם הפעם הרגשנו זרים. אולי בגלל שלא היינו מאסיה. בעצם, אנחנו כן מאסיה. אבל לא מדרום מזרח אסיה. רוב מוחץ של הזרים היו דרום מזרח אזייתים. סין, יפן, קוריאה, טייואן, וכל אלה. עד כדי כך שהיפנים כברר התחילו לכתוב מאיזה עיר הם ביפן, כדי שלא נתבלבל חס וחלילה. זה יפה מצד האמריקאים לקבל את פני הזרים כל כך יפה. הרושם, שזרים אלה, הנמר המזרח אסייתי יבלע את אמריקה, כנראה לא מפחיד את האמריקאים. זה לא כמו המוסלמים שיבלעו את אירופה, באגדות שהישראלים מספרים לעצמם. הצהובים לא יבלעו את אמריקה. או לפחות זה לא מפחיד את האמריקאים. או לפחות הם משחקים אותה כאילו זה לא מפחיד אותם. לדעתי הם רועדים האמריקאים הלבנים. אבל הם עושים את זה עם חיוך, כי הם יודעים שגם הם היו זרים. גם יש יתרונות בזרים האלה. למרות שהיו עשרת מונים יותר זרים אזייתים ממה שהיו יהודים באותו מקום כמה ימים קודם לכן, המקום היה שקט. לא היתה המולת השיחה הריקה שהיהודים האמריקאים והיהודים והאמריקאים כל כך מתמחים בה. כן, יש יתרונות לזרים באמריקה.

אבל, בכל זאת, האמריקאים מנסים לגרש את הזרים החוקיים או לפחות לגרום להם לחזור למקום ממנו הם באו. יש להם ארסנל מוצלח של כלי נשק, בנוסף לביטוח הבריאות. הם גם יודעים להשתמש בו. הם הגישו לזרים אוכל מקסיקני. הם יודעים שאם יש משהו שיכול לגרום לכל אדם לעזוב את אמריקה זה אוכל מקסיקני. זה וריקודי עם ומוזיקת פולק אמריקאית. מובן שזאת הייתה תכנית הבידור אחרי הצ'ילי המקסיקני. מהצ'ילי אכלנו. אנחנו רגילים כבר לדרום קליפורניה. אבל אלוהים נענה לתפילתנו, והקריץ לנו הזדמנות לברוח לפני המעבר לריקודים המרובעים.