חרונולוגיה חסרת חשיבות

הגיע הזמן לשבת ולכתוב. לשתף. בקבצים, בדבברים אחרים. לשתף. זה חשוב לשתף. חשוב מאוד. אולי נעשה זאת בדרך של כתיבה תמה. פפעם נהגתי לעשות כך הרבה. לכתוב כך הרבה. הרבה מאוד אותיות, ודבר ללא תוכן. דברים ללא תוכן.

אפשר לשתף על הטלוויזיה שרואים כאן. הרבה מאוד פשיעה יש כאן. אני יכול לציין לטובה את יום ד'. ביום ד' איני צופה בלו דרמת פשע אחת. לא שאין כאלה. אני פשוט מעדיף לא לצפות בהן. יש את חוק נסדר המיני. בשעה תשע. לא מענין. אני רואה שתי קומדיות באחת הרשתות, עובר ל"גלי" - סדרת בית הספר החדשה בעלת הפוטנציאל הלא ממומש של פוקס וא זעובר לאיסטוויק - מכושפות הדור הבא. כולנו הזדקנו, גם גיבורות מכושפות. זה לא אותן גיבורות, לא אותו מקום, אבל יש שם את שפרד, איך קוראים לה, זאת ששיחקה במונלייטינג. לאן היא הלכה ולאן הלך ברוס ויליס. ככה זה, קשה להיות אישה על מסך הטלוויזיה או הקולנוע. היא משחקת קשישה בסידרה הזאת. למרות זאת, היא עדיין אישה יפה. מענין איך קוראים לה בשם המלא שלה. את ברוס ויליס אני כן זוכר. הוא מקריח אבל עדיין מציל את העולם. היא מופיעה לתפקיד אורח קטו בסידרה שתמיד אחריה יש פרומו לסידרה הכי חשובה שהערוץ מעלה העונה. קצת מעליב, בתור סידרה חדשה, שמיד אחריך מכריזים שאתה לא מספיק טוב. אולי בגלל שהסידרה הזאת מרוכזת בנשים. הדמויות הראשיות נשיות וכו'.

אפשר אולי לשתף במה שקראתי עכשיו. זה גם על אמריקה. מסתבר שהאינטרנט לא הוביל מהפכה. ממש לא. כנראה שאגדת הזנב הארוך היא אגדה ולא מעבר לכך. חוק הכוח קיים גם באינטרנט. אתם יודעים, כמו שבהון יש יחס הפוך בין גודל ההון לבין כמות האנישים המחזיקים בו, כך גם באינטרנט. הסבר? בקשה - על כל אדם אחד שמחזיק מיליון שקל ישנם מיליון אנשים שמחזיקים שקל בודד. טוב, נעשה את זה ריאלי יותר? על כל אדם אחד שמחזיק 100 מיליון שקל, ישנים מאה שמחזיקים רק מיליון וישנם אלף שמחזיקים רק מאה אלף. ככה זה עובד גם באינטרנט. הכל מקושר. והכי מקושרים מחזיקים בהכי הרבה קשרים ופרסום. גם בעולם הבלוגים האמריקאים המצב דומה. הבלוגרים, כך מתסבר, דומים מאוד למנהלים העסקים הגדולים, לכותבים בעמודי הדעות, ולא לאדם הפשוט. הבלוגרים המקצועיים הם אנשים חשובים, בעלי תואר ממוסד טוב ומעלה, חלקם משכילים מאוד. לא האדם הפשוט. כמעט כמוני, רק שהם מפרסמים כמה פעמים ביום. טוב, הם צריכים להתפרנס בכל זאת. מענין. קנה המידה בספר שקראתי היה בלוגים שב-2004 היו להם יותר מ2000 קוראים ביום. אני תוהה אם אני בשנות הבחירות הייתי יכול להיכנס לרשימת של בלוגרים פופלאריים. פוליטיים, הבדיקה הייתה רק של בלוגרים פופולאריים. התשובה הנכונה היא לא. כי אין לי מספיק קישורים וקשרים. בלי קישורים אין קול. עץ שנופל ביער ואיש לא שומע אותו, לא נפל. כך גם עולם הבלוגים. ישנם מיליוני בלוגים, אולם כמו עם הכסף. יש בלוג אחד עם מיליון קוראים ויש מיליון בלוגים עם קורא בודד.

אפשר לשתף בעוד דברים, הים היה אתמול ים. היה רטוב. פחות קר ממה שאפשר לצפות. רגליי עדין קצת כואבות, למרות שכתבתי על זה במקום אחר כבר. ארוחת הערב מחכה להתבשל לה במקרר. כן, הקריאה על בלוגרים מובילים היא המניע, אני חייב לכתוב יותר. חייב לכתוב יותר. זה מצחיק. כולם לבנים שם. חייב לכתוב יותר. גם אני לבן. יותר משאני לבן הייתי סקפטי ביחס לחשיבות של בלוגים, עוד לפני שקראתי את הספר הנוכחי. וגם לפני שקראתי את הדברים האלה אצלה. מעניין אם היא מכירה את הספר שאני קורא עכשיו. בטוח שכן. למרות שהוא חדש מאוד.

לשתף, לשתף. השיר עכשיו הוא שיר הנושא של סדרת בית החולים ההומוריסטית שגם התחילה בסרט. מאש. כי התאבדות היא חסרת כאב, היא מובילה לשינויים רבים, ואני יכול לבחור בה כרצוני. מה עוד אפשר לשתף? שבמשחק החיים מפסידים בסוף. כך גם אומר השיר. בנימה רוגעת ושלווה. יש שירים שלא כדאי לשמוע בימים שכאלה. עוד מעט חנוכה, החושך מתגבר, יותר שעות חוש ופחות שעות אור. גם קריר כאן בערבים. אפילו הוצאתי סווטשרט בבית.

נגמר הבליל, נגמר הבליץ. אין לי יותר מה להוסיף. האם זה אישי? האם זה מקצועי? האם אפשר וצריך עדיין לערבב בין התחומים האלה? כולם רוצים ממני לשמוע קצת יותר עליי. קצת יותר על עצמי. אל תספר סיפורים על הסביבה. תתספר סיפורים על עצמך. פעם חשבתי לחשוף את עצמי כאן. אבל למי איכפת? סיפורים אישיים הם ז'אנר חברתי מקובל. אז למה שאספר אותם. הרי הם לא יחדשו דבר. לפחות לא יחדשו דבר שסיפורים שאינם אישיים יספרו. מי שמכיר אותי יידע להוציא את האישי מהלא אישי. יידע להפריד את הקיבוצי מהקבוצתי. זה היה משפט חסר משמעות. מי שמכיר אותי יידע איך לפרק את מה שצריך לפרק. איך להפריד את המצריך פירוד. אבל, מי אמר שכיום יש טעם בלפרק, יש טעם בלהפריד, יש טעם בלשמור על גדירות, על חלקים, על פרטים, אפשר לערבב. אז האישי הוא פוליטי, ואז כל הדיון בספר הנוכחי הוא עקר. שכן הוא מניח הפרדה שלא מחזיקה מיים. כמו ההיסטוריה העתיקה. שתמיד הייתה רק של מנצחים, כך גם ההגדרות של הספר הזה שאני קורא עכשיו. אין מה להפריד. אישי הוא פוליטי, סיפור פוליטי הוא סיפור אישי. לתאר מה מופיע בטלוויזיה בימי רביעי חשוב כמו לתאר מה אני אוכל שארוחת ערב, איך אני מרגיש בימים שאני מרגיש בהם ומה עשה הנשיא אובמה באותו יום רביעי. הכל אישי, הכל פוליטי, הכל מתערבב, והבליץ נמשך ונגמר כאן.

Hindman, MS, (2009) The myth of digital democracy. Princeton: Princeton university press.