נכון, אין לי תואר מסטנפורד. אבל כל מי שקרא כאן את הבלוג יודע שיש לי מחשבות רצחניות.
אני גם בעסק רצחני למדי. לא רצחני, קטלני. לא קטלני, ביקורתי. אבל הביקורת אף פעם לא אישית. כל אדם מסוגל להתמודד עם קצת ביקורת בונה. מדי פעם. לא אישית. בונה. משפרת. מקדמת. את האנושות. לא את האדם הספציפי. את האנושות. ואגב, אי אפשר להתמודד עם הביקורת הזאת. היא בונה והיא סוגרת. והיא ודאי לא אישית.
אבל כמה פעמים אפשר להגיד לעצמך את זה.
אתה שומע לא. לאוים קטנים שכאלה, אינם מזיזים לך. אז לא תסע לכנס חשוב בעולם. לאוים כאלה אינם חשובים. אולי תמצא דרך אחרת להיכנס לכנס. דרך צדדית. כמעט תשכח את הלא. הלא אישי.
אז לא תלמד באוניברסיטה הכי מפורסמת בעולם. לאוים כאלה מתקבלים אפילו כמובן מאליו.
הרי בכל זאת לא סיימת תואר במוסד מפורסם כמו סטנפורד, אבל סיימת תואר. במוסד מכובד.
נניח שקיבלת כן ראשוני. כן ראשוני זה חשוב. כן ראשוני אומר שאתה מתחיל במסלול. המסלול. אה, אותה אגדה שאנחנו כל כך רוצים בה. אפילו אם התואר שלנו לא מסטנפורד. המסלול. המסלול הוא המסלול. הוא המתנה שאנחנו רוצים. אפילו אם המסלול הוא באונ' האנטסוויל באלבמה, או באיזה חור אחר. אבל ישנו מסלול, ישנו מסלול.
לא כולם מקבלים את המפתח למסלול. חייהם של אלה שלא מקבלים את המפתח למסלול, שהיית יכול להיות אחד מהם, נשכחים מייד כשאתה עולה על המסלול. שם עכשיו אתה נמצא. נניח. קיבלת אותו. אמנם בחור, אבל בכל זאת במסלול. עכשיו כל שצריך הוא להישאר על המסלול. ומותר במהלך הריצה על המסלול לקבל כל מיני לאוים. זה לא אישי. זה אף פעם לא אישי. מאמר כזה לא מתקבל. מאמר אחר לא מתקבל. לא נורא. לא. נורא. אבל זה לא אישי.
ואז מגיע הלא הנורא. הלא שאומר שאתה מושלך מחוץ למסלול. שהמחשבה שהיית על המסלול הייתה מחשבה חולפת. שההזדמנות שהייתה לך להיות מי שצריך להיות. אחרי שהשקעת את כל השנים האלה. בתואר, אמנם לא מאונ' סטנפורד, אבל בכל זאת. אחרי כל השנים האלה, שכבר הצלחת להיכנס. הרגל הייתה בדלת. אתה כבר היית על המסלול. כל שהיה צריך היה לא לשמוע את הלא הזה. הלא שאומר לך שאתה כבר לא על המסלול. הכל חלף. זה לא אישי. כמובן שזה לא אישי. רק שהלא הלא אישי הזה אומר שאתה כישלון. אומר שבחרת במקצוע הלא נכון. אומר שאתה במקום הלא נכון. שכל מה שחשבת על עצמך אינו נכון. שאחרים לא חושבים שאתה מי שאתה טוען שאתה. זה לא אישי. ודאי, שום דבר אף פעם לא אישי.
האחרים האלה הם האנשים במשרדים לידך. שמחייכים אליך בכל שאר ימות השנה. שהם ידידים שלך. לפעמים אפילו החלפת איתם דעות. עזרת להם בנקודה זאת או אחרת. עזרת להם. והם, שחלק מרעיונותיך מופיעים בעבודתם, אומרים לך שחייך הם שקר. הם שחלק מהם הרעיון האחרון שעלה במוחם היה לפני שלושים שנה. הם שחלקם לא חשבו מעולם על רעיון מקורי. שרק היו במקום הנכון בזמן הנכון ולכן הגיעו לאן שהגיעו. שיש להם את הקשרים הנכונים. שקמצוץ מהרעיונות שיש לך לא היה להם מעולם, לא יהיה להם מעולם. שרעיונות שלך מופיעים אצלם. הא! מאמרים שלמים שלך רשומים על שמם. הם, שבגלל השמרנות שלהם והמקובעות שלהם המאמרים שלך לא מתקבלים. שבגלל אנשים כמוהם שלא מסוגלים לחשוב מחדש, להתרגל למהפכנות המחשבתית שלך. הם קובעים את עתידך. קובעים שהמסלול שבחרת לעצמך לא בשבילך. והם ימשיכו לחייך לעברך מדי יום.
כי זה לא אישי. זה אף פעם לא אישי. ואתה צריך לקבל את זה. לשמור פאסון, לחייך אליהם, כשאתה מכניס את חייך לקופסת הקרטון ויודע שכל מה שחשבת על חייך, אחרים חושבים שאתה טועה. והאחרים האלה להם יש את הכוח. להיות "צודקים". ולך אין. כי אחרי שעלית על המסלול, והורדת ממנו, אתה לא יכול לחזור אליו. הרי אין חור יותר קטן מזה שהיית בו.
ועכשיו? מה עכשיו? מסמרים ונוצות, מוכר נעליים, עבודה מזדמנת. בגילך אפילו את זה לא תעשה. אבל זה לא אישי. הדחייה הזאת שאומרת שאתה לא מי שאתה ואתה לא מי שאתה רוצה להיות. אבל זה לא אישי. ככה אומרים האנשים מהמשרד לידך. אז כן, אפשר לשים את כל החיים בקופסת קרטון קטנה ולהודות בתבוסה. אפשר גם לקחת אקדח ולהראות להם שאמנם זה לא אישי, ואמנם לך לא יהיו חיים, אבל גם להם לא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
