חרונולוגיה חסרת חשיבות

נתחיל בשאלות למחשבה:

נהוג לשאול אם אלוהים הוא כל יכול האם הוא יכול ליצור אבן שאינו יכול להרים.

האם קיומה של מדינה שבה לא שווה להתקיים מצדיק סכנה קיומית לאזרחיה?

האם שווה, כדאי או אולי אפילו אפשרי להתקיים במדינה שבה הקיום של המדינה הוא הערך היחיד?

ישראל קיימת כבר 62 שנה. שואת יהודי אירופה, הבלקן ומערב אפריקה נגמרה לפני 65 שנה.

עדיין, רוב אזרחי הישראל חיים את שתי העובדות האלה מעורבבות.

רוב מוחלט של אזרחי ישראל נולד לאחר שהמדינה נוצרה. עדיין רובם לא בטוחים בקיומה של המדינה.

רוב מוחלט של אזרחי ישראל נולד הרבה אחרי השואה, עדיין היא המעצבת את תפיסתם של כה רבים מהם.

רוב גדול של אזרחי ישראל נולד אחרי שישראל הפכה למעצמה אזורית מוכחת והכפילה ואף שילשה את גודלה.

רובם עדיין מאמינים שישראל היא מדינה שברירית שעלולה לחלוף מן העולם בגלל איום צבאי או בטחוני סביבה.

רוב גדול של אזרחי ישראל נולד לאחר שהובהר שאי אפשר להשמיד את ישראל מבחינה צבאית, ועדיין חלקים ניכרים מאזרחי ישראל רועד מפחד הקסאמים.

רוב אזרחי ישראל נולדו או גדלו לאחר שהימין עלה לשלטון. עדיין רובם נוטר לשמאל על עוולותיו.

רוב אזרחי ישראל התחנכו במערכת חינוך בזמן שלטון ימין. אולי עובדה זאת מסבירה יותר מכל את מצבה של ישראל כיום.

הגיל החציוני בישראל הוא 28.

הישראלים חושבים שמדינתם שברירית. על כן, הם מוכנים לעשות הכל כדי להגן על מדינתם. להגן על קיומה. להמשיך לשמור עליה. ולעזאזל כיצד מדינה זאת נראית או מתפקדת. היא באיום קיומי ולכן הכל מותר לה ובה. מותר לעצור עיתונאים בלי להודיע על כך. מותר לראש השבכ לאיים על העיתונות. מותר לנהוג בנבזות כלפי פליטים (הם אינם פליטים, כמובן, הם איום קיומי!), מותר לנהוג בנבזות כלפי חלשים (הם לא חלשים, הם עצלנים, חרדים, ערבים, זקנים). מותר לשים את האיום הבטחוני בראש שמחותינו ולשכוח מהשאר. ודאי שמותר להתעלל במיליון וחצי פלסטינים בעזה, וסתם לאמלל עוד כמה מיליונים כאלה במה שקרוי יהודה ושומרון.

אם אתה חושב שאופי המדינה והתנהגותה חשובים באותה מידה כמו קיומה, אתה סכין בגב האומה, בוגד בכוח שמן הראוי להוקיע אל עמוד קלון. אם אתה חושב שאולי הצבא אינו חזות הכל, הנך משתמט (אפילו אם התגייסת והינך עושה מילואים) אנטי-פטריוטי ואוהב ערבים. אם לא התגייסת לצהל, בכלל אין לך זכות דיבור.

בישראל הדמוקרטית יש מדרג של זכות ביטוי: ראשית מי שקרוביו נפלו בקרב, לאחר מכן מי ששירת בצבא, רצוי קצינים, לאחר מכן מי שעדיין עושים מילואים. לכל היתר, רצוי שלא תהיה זכות ביטוי. ודאי לא בעניינים לאומיים או בטחוניים, כאילו שהישראלי מבדיל בין עניין לאומי ובטחוני.

אם למשל אתה חושב שקיומו של חוק חשוב מישוב ארץ ישראל, אתה כמעט בוגד. ודאי שאם אתה לא מגלה התחשבות במותם של חיילים ועדיין דורש להרוס בתים שנבנו באופן לא חוקי על אדמות גנובות. אם אתה חושב שחופש עיתונות חשוב מחופש השב"כ, ודאי שאתה שונא ישראל. אם אתה חושב שחיילי צהל ומפקדיו מוגבלים על ידי פסיקת בית המשפט העליון ומחויבים לה, אתה חי לך באספמיה ולא מבין את המציאות, בה ישראל נמצאת באיום קיומי!!!

במותם ציוו לנו את החיים. רוב חללי ישראל נהרגו לפני שרוב הישראלים נולדו. עיתון הארץ ה"שמאלני" מציג נרטיב מוזר שסופר את כל היהודים שנרצחו מאז תחילת הציונות לפני כ-140 שנה, למרות שהציונות התחילה רשמית רק לפני כ-130 שנה. תמוה גם שיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הולך הרבה אחורה לפני שישראל התקיימה. ומה עם חללי סופות בנגב, שבמותם ציוו לנו את הציונות, האם גם הם נספרים כחלק מחללי מערכות ישראל? (מעניין כמה מהקוראים כאן עוד למדו על הסופות בנגב). עדיין, בישראל חשים במצור. יותר ישראלים נהרגו בתאונות דרכים מאשר בפעילות בטחונית, ודאי בחייהם של רוב הישראלים כיום, ועדיין הפחד מחלחל ומצדיק כל פעילות, ומסווג כל ביקורת כאנטי-לאומית, אנטי-ציונית ובוגדנית.

השיח בישראל הופך להיות שיח עכור מלא שנאה וזעם. השמאל הקיצוני מוקע כבוגד, זוכה לשירי שנאה, לתפילות מיוחדות, שלא נדבר על ההתייחסות אליו בטוקבקים ובפרסומי מאמרים ודעות. רק לאחרונה הואשם עיתון הארץ עי עיתון מעריב בעזרה לאויב. העיתון מוגדר כבר כחלק מהשמאל הקיצוני, השמאל הקיצוני, כאמור, הוא בוגד. טורים נכתבים המבחינים בין השמאל הציוני לבין השמאל הקיצוני, אפילו על ידי חברי "שמאל ציוני" שמוקיעים את השמאל הקיצוני, ואינם מבחינים בהצטרפותם להחלשתה של הדמוקרטיה הישראלית.

עבודת מחקר קלה תהיה להראות את השיח הלאומני הקיים בישראל. אפשר להתחיל בטוקבקים, אבל גם במאמרים אפשר להראות את הלאומנות, שנאת האחר, שנאת החושב אחרת, חוסר הסובלנות, הדה-לגיטימציה למי שעמדותיו שונות משלך. עבודה קלה במיוחד תהיה בNRG מעריב, שרוב כותביו ימניים, ועדיין רוב הקוראים בו בטוחים שהשמאל שולט בתקשורת.

מובן שמי שיעשה מחקר זה יוקע כבוגד, שראוי להורגו או לחלופין לשולחו לעזה, שם הוא יקבל את היחס המגיע לו, אוהב ערבים שכמותו. המחשבה המצמררת שאולי השמאלנים הקיצוניים הבודגניים שעורכים מחקרים כאלה נלחמים למען ישראל טובה יותר נתפסת דמיונית כיום על ידי רוב הישראלים.

רבים כל כך נפלו למען מדינת ישראל. מדינה שהמוות למענה הופך להיות מפוקפק מיום ליום. מדינה שערכיה הופכים להיות מושתתים על שנאה מרגע לרגע. מדינה שצבאה מזמן אינו עסוק בהגנה עליה. מדינה ששירותי הביטחון בה עסוקים בלשמר את כוחם, לפגוע במי שהם עוזרים להגדיר כבוגדים, ברמיסת כל הקולות האחרים בה.

אולי המרחק אפשר את כתיבת הפוסט הנוכחי.

אולי הפחד שבעוד שנה שנתיים כבר אי אפשר יהיה לפרסם כמוהו בישראל.

אולי התשובה לשאלה בה פתחתי מעלה ספק.

לא, לדעת כותב שורות אלה, לא כדאי לחיות במדינה שבה קיום המדינה הוא הערך היחיד.

ישראל הולכת והופכת למדינה בה קיום המדינה הוא הערך היחיד.

כמות גדלה והולכת של ישראלים אינם מוצאים בכך פגם.

ככל שמספר זה גדל, כך עולה בי הספק אם יהיה אפשרי לחזור ולחיות בישראל, אפילו אם כל שאר התנאים יבשילו ויאפשרו זאת.

(ובחיוך מר ברור לי שאם יהיו קוראים שעליהם אני כותב כאן שיגיעו לשורה האחרונה בפוסט זה, הם ישמחו עליה).

העצוב בענין הוא שהשילוב ה"קדוש" בין יום הזיכרון ליום העצמאות מאפשר ומחזק את הקיום הישראלי הפנטסטי שמחזק את מנגנוני הביטחון, את הפרנויה הישראלית ואת הפיכת הקיום הישראלי לערך, ללא קשר לאיכות הישראליות.