חרונולוגיה חסרת חשיבות

השיר המפורסם אומר שהוידאו הרג את כוכב הרדיו. כוכב הרדיו עדיין כאן, הוידאו, לעומתו, מת מזמן.

נפילתן של אימפריות, אמר גיבון, וגם דן תורן, מתרחשות לאט. הסימנים הראשונים כמעט אינם נראים.

לא, הפעם אין הכוונה למדינת ישראל, הסימנים לנפילתה, כפי שאנו מכירים אותה, הופיעו כבר מזמן. מדי פעם צריך לעשות הפוגה מזוועות היומיום הפוליטי לטובת זוועות אחרות, וכאלה לא חסרות בעולמינו הטוב שבעולמות האפשריים.

פייסבוק, לעומת זאת, היא אימפריה שנראה כאילו כוחה במותניה.

איני חבר של פייסבוק. כן, כך ישנם אנשים שממליצים על הפוסטים שלי שם, ואיני יודע מי הם ומהם. אבל לא זה הסיפור.

אנשים סביבי כן חברים בפייסבוק, וכך גם זוגתי שתחיה. גם היא אינה הסיפור.

הסיפור הוא על אבא שלי, יבל"א, אדם שאינו צעיר, מבוגר אפילו מהמדינה. נלחם בקדש, כבש את הגולן ב-67. ביום כיפור הוא כבר היה בהג"א. הוא אינו מבין במחשבים, יותר ממה שאדם בגילו מבין במחשבים. הוא בקושי מתכתב בדוא"ל, מצליח לסחור בבורסה, בורגני בן בורגני אנוכי, כפי שכבר כתבתי. אבל מעבר לכך, אבא שלי כמעט שאינו עושה דבר מקוון.

פייסבוק בדרך למטה. איך אני יודע? כשזוגתי שתח' קיבלה דואל שבו אבא שלי מבקש להיות חבר שלה בפייסבוק, ידעתי. הסוף קרב. לא ייתכן שרשת חברתית צעירה ומגניבה תשרוד עוד זמן רב, עם קשישים, וכן, אבא שלי קשיש, מתחברים אליה. מסתבר שבת דודתו הצעירה ממנו בעשר שנים הזמינה אותו להצטרף. פייסבוק שייך לצעירים? כבר לא.

לשון אחר, אבא שלי הצטרף לפייסבוק לפניי.