RSS: לקטעים
לתגובות
<<
יוני 2010
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2010
מהי הבעיה האמיתית של ישראל: האומץ להגיד את האמת (חמישי מתוך שבעה) הבעיה היא שאין אופק. הרי ציפי ליבני היא אותה דמות, רק נשית יותר,
כמו בנימין נתניהו ואהוד ברק. ואם לא היא, אז שאול מופז? ואם לא הוא, אז
מי? עמי איילון? הא, מצחיק. אולי יאיר לפיד? היסטרי.
כן, ישנה גם שלי
יחימוביץ. אבל היא אמיצה
מאוד, כל עוד היא לא עוסקת בנושא המרכזי שמעסיק את ישראל בארבעים שנה
האחרונות. משם היא בורחת כמו מאש. היא יודעת שהאיש האמיץ שיעז להגיד את
המובן מאליו יחטוף. זה לא פופולארי לומר את המובן מאליו.
אנסה.
האיום הקיומי מצדיק כל פעולה כוחנית של ישראל. האיום הקיומי מצדיק הפניית משאבים בלתי נדלים לצבא ההגנה לישראל. צבא ההגנה לישראל אחראי לפעילות הכוחנית של ישראל. הצבא גם אחראי לדרישות למשאבים בלתי נדלים לעצמו.
הצבא, בגלל המשאבים הרבים שלו, מספח לעצמו תפקידים שאינם שלו. לדוגמא, הצבא מחנך את אלה שמערכת החינוך לא הצליחה לחנך אותם. ראוי להערצה? ראוי לגנאי. לו רק היה מוותר על משאבים לטובת אלה שזקוקים להם, לא היה צריך לעשות תפקידים שאינם שלו. לו הצבא היה מחליט שהחברה הישראלית חשובה, ולא רק הצבא הישראלי חשוב, ישראל הייתה נראית אחרת. אולם עמדה שכזאת נוגדת את חוקי פרקינסון או חוקים בירוקרטיים אחרים שטוענים שמרגע שארגון הוקם וקיים, הוא יפנה את מירב משאביו להגדיל את עצמו. כך, צבא ההגנה לישראל עסוק בלהגן על עצמו בעיקר, ועל חייליו. הוא עושה זאת על ידי השתלטות על החברה הישראלית.
השתלטות הצבא על החברה הישראלית נעשית במישורים רבים. המישור העיקרי הוא המישור הכלכלי. הצבא לוקח משאבים עצומים מהכלכלה הישראלית. הצבא מקבל כמעט חמישית מהתקציב הישראלי הרגיל. מעבר לכך, הצבא יוצא ל"מבצעים," שמחייבים תוספות תקציביות "מיוחדות" חדשות לבקרים, ולעולם התקציב אינו מספיק לו.
הצבא משתלט על השיח בישראל. השיח הישראלי הוא כוחני, הוא מקדש את הכוח, מקדש את החזק. מי שאינו משרת בצבא יש לו זכויות פחותות גם על פי חוק, וודאי שזכויות הדיבור שלו במרחב הציבורי בישראל קטנות. השיח הכוחני הצבאי הופך את הצבא כנייר הלקמוס לישראליות, מדיר אוכלוסיות ישראליות שאינן עושות צבא, ולכאורה מקרב אוכלוסיות שאינן ישראליות שכן עושות צבא.
הצבא משתלט על השלטון בישראל. הוא עושה זאת הן באופן ישיר, על ידי דאגה תמידית לכך שראשי הצבא הופכים להיות ראשי המערכת הפוליטית בישראל ועל ידי פגיעה במי שאינו גדל במערכת הבטחונית, ע"ע עמיר פרץ. הוא עושה זאת באופן עקיף בכך שסדר היום השלטוני בישראל הוא כזה המחייב הישענות על הצבא, על ה"מומחיות" שלו ועל "מומחיו".
מובן שתהליכים אלה משלימים ומובילים האחד את האחר. לולא שיח בטחוני, אי אפשר היה להצניח מנהיגים צבאיים לתפקידים פוליטיים. בלי שליטה פוליטית אי אפשר היה לדאוג לתקציבים בלתי נדלים. בלי תקציבים בלתי נדלים אי אפשר היה לקיים את הפעילות הצבאית ולשמור את השיח הצבאי, וחוזר חלילה.
כל אלה היו אמורים להוביל לצבא רציני, מאומן, יעיל, או במלה אחת מנצח. למרות כל אלה, ולמרות טענות עצמיות, הצבא לא ניצח מלחמה ולא הצליח במבצעים משמעותיים לאורך שנות דור. מבצע המשט האחרון היה רק עוד כישלון אחד במסכת כשלונות הצבא. גם עופרת יצוקה לא היה הצלחה גדולה. מלחמת לבנון השנייה הייתה כישלון קולוסאלי. מלחמת לבנון הראשונה נסתיימה בשן ועין מבחינת ישראל. בכלל, לאורך שני הדורות האחרונים התהליך הוא ברור: ככל שהצבא מתעצם, מצבה הבטחוני של ישראל מתדרדר. ככל שהמנהיגים הישראלים לוחמניים יותר, כך ישראל נחלשת. ככל שהצבא מקצועי, נחוש וחזק יותר, כך תחושת האיום הקיומי בישראל גדלה.
| |
| |