RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2010
הפתרון: האומץ לומר את האמת (שישי מתוך שבעה)
הבעיה היא שאין אופק. הרי ציפי ליבני היא אותה דמות, רק נשית יותר,
כמו בנימין נתניהו ואהוד ברק. ואם לא היא, אז שאול מופז? ואם לא הוא, אז
מי? עמי איילון? הא, מצחיק. אולי יאיר לפיד? היסטרי.
כן, ישנה גם שלי
יחימוביץ. אבל היא אמיצה
מאוד, כל עוד היא לא עוסקת בנושא המרכזי שמעסיק את ישראל בארבעים שנה
האחרונות. משם היא בורחת כמו מאש. היא יודעת שהאיש האמיץ שיעז להגיד את
המובן מאליו יחטוף. זה לא פופולארי לומר את המובן מאליו.
אנסה.
הפרדוקס שמצאנו, שככל שהצבא מתחזק, כך ישראל נחלשת טומן בחובו את הפתרון לבעיה הישראלית. פתרון זה נהגה כבר על ידי הרצל, כן, כן, אותו אחד של "אם תרצו":
"כאשר נדע לאצור גם חיל
צבאנו בבתי החילות. חיל הצבא
וכהני הדת שניהם כאחד נכבדים יהיו בעינינו, ככל הכבוד הגדול אשר ירחש
לבנו אל
משרות כהונתם, אשר עלינו לכבדן.
אך בהנהגת עניני המדינה, אשר בכבודה יתימרו, אין להם כל עסק, לבל
יביאו
בה מבוכה מבית ומחוץ." (מדינת היהודים)
כדי לחזור למה שהייתה, ודאי למה שיכולה היא להיות, ישראל והחברה הישראלית צריכים להחזיר את הצבא למימדיו האמיתיים. הרצל רצה שהצבא לא יהיה גדול מעשרה אחוז מהמדינה. בואו נחזור לחזון ההרצליאני. הקטנת התקציב הבטחוני של ישראל לעשרה אחוזים מהתקציב הכולל הוא הצעד הראשון וההכרחי לחזרתה של ישראל לשפיות ולמימוש הפוטנצאיל הקיים בישראל. קיצוץ שכזה מניח שאין סכנה קיומית על ישראל, שמעמדו של הצבא בישראל גבוה לאין ערוך מחשיבותו האמיתית, שהצבא כגוף עסוק כבר שנות דור בדאגה לעצמו ולא דאגה למדינה, דברים שהראיתי בפוסטים הקודמים בסידרה.
הקטנת תקציב הצבא תלווה בד בבד בהגדלה של תקציב החינוך והתקציבים המדינתיים האחרים - תקציב הרווחה, תקציב המשטרה, תקציב משרד הבריאות. אפשר לדון בחלוקה הפנימית של תקציבים אלה, אולם הכלל הראשוני המחויב הוא הקטנת כוחו הכלכלי של הצבא.
הקטנה זו צריכה לבוא בד בבד עם הקטנת כוחו הציבורי. חוק צינון על חיילים בדרגות בכירות הרוצים לעבור למערכת הפוליטית, בדומה לחוק צינון של עובדי מדינה בכירים אחרים במשרדים אחרים, של מספר שנים הוא מחויב המציאות. חוק זה מוצדק גם על ידי המשכורות שחיילים אלה עושים, כשאלוף בצהל יכול כיום להרוויח יותר משר, וכן על ידי הקשרים החברתיים שחיילים אלה יוצרים, המאפשרים להם לעשות לביתם לאחר שפרשו עם פנסיה בגיל 50.
הקטנה זו צריכה להתבצע במקביל לעלייה בכוחה של הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת ביחס לצבא. כך, החלטות בג"צ יהוו צו עשייה לצה"ל, ולא צו להתעלמות. קציני צבא בכירים יחויבו להתייצב לפני ועדות הכנסת למתן דיווח. קצינים אלה לא יהיו נוכחים בישיבות ממשלה, בה רק שר הביטחון יציג את קולה של מערכת הביטחון.
במקביל להקטנת כוחו של הצבא ייעלה מעמדם של משרתי ציבור אחרים. משכורתם של מורים, שוטרים ורופאים תוצמד לשכרם של קצינים בקבע בצבא. כך, לדוגמא, מורה מתחיל יתוגמל כסרן. הרי רופא מציל חיים כשם שקצין מציל חיים, וחשיבותו של מורה טוב עולה לאין ערוך על חשיבותו של קצין טוב. בשלב השני, מקצועות אלה ירוויחו יותר מהקצינים בצבא.
לא רק מימד המשכורות יושווה לזה בצבא, אלא גם התקצוב המוסדי של מוסדות חברתיים יעלה. כך, מערכת החינוך תקבל תקציבים נוספים, מערכת הרווחה ומערכות הבריאות ושיטור וגם מערכת התרבות. כל אלה יובילו לעלייה ברמת הביטחון האישי של האזרח, בעלייה באיכות החינוך, ובביטחון לטווח ארוך של מדינת ישראל, וביטחון הרפואי, שבלעדיו אין חיים, ובלעדי מערכת תרבות אין טעם בחיים.
הגדלת השירותים החברתיים, תקציבי החברה והפיתוח ישמשו גם להקטנת הפערים החברתיים, הכלכליים והמנטאליים בישראל. שדרות, שמרוחקת כשעה מירושלים ותל-אביב, תחובר אליהן. התרבות ששדרות ייצאה בעבר תחזור להתפתח, לאחר שתקבל תקציבים מתאימים. החינוך שבשדרות ישתפר בעקבות הזרמת תקציבים. התעסוקה, הרווחה, הנוי ושאר האלמנטים הלא צבאיים בשדרות, כמו בשאר הערים בישראל, יעלה, בעקבות הקצאת משאבים לנושאים, שוליים לכאורה אלה.
הקטנת השיח הכוחני יאפשר להבין שהחיים החברתיים אינם סכום אפס. אנחנו, כחברה, כקבוצות, כבודדים בה, לא נלחמים האחד בשני על כל דבר. ישנם משאבים שרק גדלים, אם נדע לשתף פעולה האחד עם האחר. שדרות ועזה אינן אויבות, אלא יכולות לשתף פעולה. הקטנת השיח הכוחני וההפסקה בשימוש בפתרונות כוחניים לכל בעיה שהיא תאפשר הפחתת האיבה והאיום ההדדי בין ישראל לבין שכנותיה. בטווח קצר, בינוני וארוך הוא יאפשר חתירה לנורמליזציה ואפילו שלום עם השכנים של ישראל, שיפסיקו לראות בה מבצר כוחני. הפסקת השיח הכוחני יאפשר שיתוף פעולה תוך חברתי, כמו גם חיזוק שיתוף הפעולה החוץ חברתי בישראל.
היעד של הקטנת תקציב הביטחון ל-10%, ברוח רצונו של הרצל, יהיה, אם תרצו, הצעד הראשון בהחזרתה של ישראל למסלול של מדינה צומחת, עם ערכים חברתיים ואנושיים.
נשארה רק בעיה אחת. הבעיה היא שאין אופק. הרי ציפי ליבני היא אותה דמות, רק נשית יותר,
כמו בנימין נתניהו ואהוד ברק. ואם לא היא, אז שאול מופז? ואם לא הוא, אז
מי? עמי איילון? הא, מצחיק. אולי יאיר לפיד? היסטרי.
כן, ישנה גם שלי
יחימוביץ. אבל היא אמיצה
מאוד, כל עוד היא לא עוסקת בנושא המרכזי שמעסיק את ישראל בארבעים שנה
האחרונות. משם היא בורחת כמו מאש. היא יודעת שהאיש האמיץ שיעז להגיד את
המובן מאליו יחטוף.
| |
| |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
