חרונולוגיה חסרת חשיבות

לפני יומיים שוטטתי בקניון והגעתי לתערוכה. כיון שאני יודע שבלי פרומואים אי אפשר, אז החלטתי לעשות עוד פרומו. הפעם זה מה שכתבתי על התערוכה הזאת שנה שעברה. לא באמת השתנה משהו בין השנה לשנה שעברה, לכן רוב מה שכתבתי אז עדיין נכון. אה כן, זה לא התפרסם בשום מקום. ואחרי זה, אכתוב על התערוכה של השנה הנוחכית. קריאה מהנה.

תמונות על רעב באפריקה, תעמולה בצפון קוריאה, ואידיאולוגיה בעיתונות.

כשהולכים לתערוכת צילום תמיד צריך לזכור את מה שרולן בארת כתב. אולי אפשר להוסיף על מה שבארת כתב. אולי. בואו נראה מה הוא כתב:

"התמונה אינה נוראה כלל כשלעצמה, ושמקור הזוועה הוא בכך שאנו מתבוננים בה מתוככי חירותנו..... רוב התצלומים שנאספו כאן כדי לזעזע אותנו אינם עושים עלינו שום רושם, דווקא משום שהצלם ניסה בנדיבות רבה מדי למקם את עצמו במקומנו בעיצוב הנושא שלו: כמעט תמיד הוא בנה בניית-יתר את הזוועה שהוא מציג לנו....והנה, אף אחד מן התצלומים האלה, העשויים במיומנות רבה מדי, אינו נוגע לנו. וזאת משום שבעומדנו מולם, מופקע מאיתנו כל פעם מחדש כושר השיפוט שלנו: הצטמררו בשבילנו, חשבו בשבילנו, שפטו בשבילנו; הצלם לא הותיר לנו דבר – להוציא את הזכות הפשוטה להנהון אינטלקטואלי: אין לנו זיקה לתמונות האלה אלא מחמת סקרנות טכנית; .... איננו יכולים עוד להמציא את אופן התגובה שלנו לאותו מזון סינתטי, שכבר עוכל בשלמות על ידי יוצרו." (בארת, מיתולוגיות 132-133)

ניכר שקשה להוסיף על בארת, הוא לרוב צודק וכך גם ביחס לתמונות הזוועה המרובות שבתערוכות צילום. אולם תערוכת צילומי העיתונות שמוצגת בימים אלה במרכז עזריאלי בכל זאת עוררה בי מספר הרהורים נוגים.

הראשון שבהם כמובן הוא כשלון הפוסט-קולוניאליסטים. אם ברצונך בפרס ראשון בתחרות צילומי עיתונות, סע לאפריקה! היבשת הלא נודעת, לעולם השבע והאירופי, היא בור ללא תחתית לאומללות אנושית. אומללות, אללי, היא כה פוטוגנית. פוטוגניות זו תביא לך פרס ראשון בכל תחרות צילומי עיתונות, בין אם התמונה היא של מלחמה (ויש באפריקה כאלה בשפע), ברעב (וגם כאלה יש באפריקה בשפע) או במחלות (רצוי איידס, וכן, גם כאלה יש באפריקה בשפע). אגב, אם ממונך לא מאפשר לנסוע לאפריקה, כל מדינת עולם מתפתח תזכה אותך בפרס שני. ואם אתה מתעקש להישאר בעולם הראשון, אפשר לשכוח מפרס ראשון. אולי פרס שלישי. גם כאן רצוי, לצלם את האומללות. אבל תמיד צריך לקשרה לסמים. הרי אין זה סביר שקיימת אומללות בעולם הראשון. אם היא קיימת, הרי בהכרח היא נובעת מהתנהגות לא נורמטיבית. כך, יש לקשר את האומללות בעולם הראשון לסמים.  אז למדנו שהאומללות היא הדבר הפוטוגני ביותר שקיים, לכן העיתונות מסקרת את אפריקה. וכיון שהאומללות פוטוגנית, הפרסים הולכים לתמונות מאפריקה. אולם לא רק בגלל הפוטוגניות אפריקה זוכה בפרסים על צילומים אומללים. פרסים אלה באים להשקיט את מצפונינו והתעלמותינו מהעולם השלישי. כך אנו משאירים את הזוועות באפריקה לצילומי זוועה עיתונאים שאפשר להזדעזע מהם. בייחוד כיון שאנו נמצאים בחירותינו.

וכיון שאין יכולת להזדעזע מהתמונות, נעבור לטקסטים שליד התמונות. לעיתים קשה לעשות זאת. בייחוד ליד תמונת כדורגלן שבה הטקסט טוען שדווקא היד היא המשמשת את השחקן להוביל את הכדור. לעיתים גם קשה להבין איך תמונה ליד תמונה מופיע אותו צלם אך איות שמו (העברי כמובן) שונה. אבל מובן שהנקודה המרכזית בטקסטים היא ההקשרים שבהם הם ממוסגרים. אתן לנהנים מהתערוכה לקרוא את הטקסטים בעצמם, ולראות איך תמונות זוכות להקשר שהוא לא תמיד ברור. למעט, שיא התערוכה.

זוהי תמונה מצפון קוריאה. הנה חלק מהטקסט:

"בצפון קוריאה אין פרסומות אך הממשלה משתמשת בלוחות מודעות למטרותיה."

מקצת התמונות נמצאות כאן.