בשבוע החולף נפל דבר באמריקע, הבת של הנשיא ומזכירת המדינה התחתנה עם יהודי, בן של פושע קטן. אל תדאגו, האב הוא כמובן פושע צווארון לבן, מי אמר לופט גשפטן?
הנושא כל כך חשוב שהוא הגיע גם לדעות בעיתון הארץ, שם ישראל הראל שם לב לתופעה המובנת מאליה כבר שלושים שנה, וגם לג'ון סטיוארט, שלעג למתודיסטים שאין להם הרבה מינהגים, ותיאר את מנהגי החתונה היהודיים (ג'ון סטיוארט מרבה להדגיש את מוצאו היהודי לאחרונה, דבר שלא מונע ממנו למתוח ביקורת על גיזום עצים צה"לי).
אכן החתונה מאירה דברים בצורה יפה. היא מבהירה שבאמריקה אפשר להבחין בין אתניות ללאומיות, ואפשר להבחין בכך בייחוד בכל הקשור לישראלים ויהודים.
יהדות באמריקה היא אתניות. את זה אמר כבר לפני שלושים שנה הסוציולוג גאנס. אתניות היא המוצא הלאומי של האדם, ובאמריקה אין לה חשיבות רבה מדי. היא נשחקת והופכת לסמן תרבותי כמעט ריק מתוכן. היהדות כך דומה לפולניות או לאיטלקיות באמריקה. היא מזכירה את ההיספניות, אתניות טרייה יותר ושנויה הרבה יותר במחלוקת באמריקה, כפי שהיו כל אלה שלפניה. לכאורה היהדות אמורה להיות בעייתית יותר, שכן בניגוד לאתניות אחרות היא גם דת, אולם באמריקה היהדות אינה מפריעה לבני האתניות היהודית להתחתן עם בני דתות אחרות. האספקטים הדתיים של האתניות היהודית מושמים בצד ככל הנוגע לחתונה עם בני דתות אחרות, שכן באמריקה אתניות אינה מפריעה לנישואין יותר מדי, וגם דת לא אמורה להפריע יותר מדי. כך יהודי מתחתן עם מתודיסטית כשם שפרוטסטנטי מתחתן עם לותראנית או קתולית עם בודהיסט. אתניות ודת וודאי שאינם יכולים להפריע לנישואים המובילים לעלייה במעמד החברתי, כפי שקורה ליהודי עם לבנה מתודיסטית בת של נשיא ומזכירת מדינה.
לעומת אתניות, לאומיות היא בעלת משמעות עמוקה וחזקה. בישראל היהדות היא בעלת מימד לאומי חזק, וישראלים באמריקה שונים מהיהודים באמריקה. הישראלים שומרים על קהילות ישראליות, על זיקה חזקה יותר לישראל, כרגע, כמובן, וישנה הפרדה בין הישראליות לבין היהודיות באמריקה.
כמו כל דבר, הדוגמא המובהקת להבדלים אלה מצוייה דווקא בסופרסל המקומי. ניתן לראות הבדל משמעותי בין סופרסל הנמצא בשכונה מרובת ישראלים, כאלה אין הרבה וישנן בערים דוגמת ניו יורק, לוס אנג'לס, סן דייגו, וערים אוניברסיטאיות נוספות, לבין כאלה שאין בהם ישראלים.
בסופר בשכונה הישראלית מופיעה עמודה שלמה של "מוצרים כשרים". אולם רבים מהמוצרים הם מוצרים ישראלים לכל דבר ועניין, הם אמנם כשרים אולם כשרותם משנית. ישנה שם הבמבה, והביסלי, וממרח השוקולד, ושקדי המרק. גם קופסאות שימורים של זיתים ומלפפונים ניתן למצוא שם ואפילו יינות ישראליים. המותגים של אוסם ועלית מככבים בעמודות אלה, והם מיועדים בעיקר לישראלים שקונים בסופרים אלה. לצד מוצרים ישראלים אלה עומדים המוצרים היהודיים.
בסופרים שאינם בשכונות ישראליות האזור של המוצרים הכשרים קטן יותר והוא תופס כשליש מדף בעמודה בסופר. המדף הכשר חולק את העמודה עם המוצרים ההיספאניים, המוצרים האסייתיים והמוצרים ההודיים. אפילו על המדף בסופר, האתניות היהודית באה ליד אתניות אחרת. המוצרים הכשרים המופיעים בסופרים אלה הם כאלה ששום ישראלי שעיניו בראשו ולשונו בפיו לא יקנה. אפשר לקנות במדפים אלה מצות. כל השנה אפשר לקנות מצות, כי מצות אינן דבר מיוחד לפסח, הן דבר מיוחד ל"יהדות". אפשר גם לקנות מרק כופתאות. גם מוצר זה קיים על המדף כל השנה. מובן שגפילטא פיחס גם הוא על מדפים אלה יחד עם עוד שניים שלושה מוצרים "כשרים" שכאלה שאין ישראלי שיכול לדמיין לקנות אותם (אתרוגים אחרי סוכות, ממש). גם המותגים אינם מותגים הידועים לישראלים, אלא מותגים יהודיים אמריקאים, דוגמת "מנישביץ". כל דמיון בין המוצר היהודי אמריקאי לבין זה הישראלי מסתיים במפח לשון, כמו למשל מיץ הענבים של מנישביץ (או מותג יהודי-אמריקאי דומה) שמזכיר יותר מכל את הטרופית הישראלית, שמזכירה יותר מכל סירופ שיעול.
לא קל לישראלי להסתובב במדפי האוכל הכשר בסופר. זכרונות של שיעולים עולים בי, ואני משתעל, נזכר ומתחבט. מה עדיף בעצם: לאומיות חזקה שמכירה את שורשיה, שומרת על ערכיה ומגינה על גבולותיה בכל מחיר, או אתניות מרוככת, המתנתקת מעברה, מתחברת אל העולם והקידמה, מכירה באנושיות הסובבת אותה ומורידה את גדרות הפחד וההדרה הרצונית של האחר? שועל עם שועלים או אריה בוילה בג'ונגל?
נ.ב.
ישנם גם אמריקאים יהודים היספאניים, אבל זה כבר ענין מטורף לגמרי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
