חרונולוגיה חסרת חשיבות

הטקסטים בפובליציסטיקה העברית רק ממשיכים להשתפר. לעתים נדירות ניתן לקרוא אוסף מהנה של מטפורות כאלה.

הכותב, שחותם כחבר אקדמיה או מכללה אקדמית, מפליג בתיאורים המשלבים מעולם החי ועולם הרפואה:

"ראשי האקדמיה - שיצאו אתמול בקריאה פומבית לשמירה על עצמאות המוסדות האקדמיים - טובלים ושרץ בידם. את קן הצרעות שהתפתח במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון בנגב יש לייבש, כמו שמיבשים פצע מוגלתי."

אחרי השרצים, יש מעבר ל"קן צרעות" אותו יש ל"ייבש", כמו "פצע מוגלתי". נפלא. ערבוב המטפורות כאן גובל ביצירתיות שרק חופש ביטוי דמוקרטי במיטבו יכול להרשות. אגב, הצ' עושה את המשפטים האלה למה שהם, מהשרצים דרך הצרעות ועד לפצע המוגלתי.

ראשית, אצל הוריי לעתים קרובות מתגלים קיני צרעות. הוריי אינם מייבשים קיני צרעות אלה. בכלל, צרעות חיות באקלים יבש, ואין טעם לייבש את קיניהם. אם כבר, צריך לייבש ביצות שמצמיחות יתושים, אבל אין שום טעם לייבש קיני צרעות. ייתכן שהאקדמיה היא ביצה שבה גדלים יתושי אנופלס, ואותה צריך לייבש (כפי שהאוצר עשה בחמש השנים האחרונות בצורה מצוינת, אגב) אבל קיני צרעות יש להסיר. לקחת מקל, רצוי של מטאטא, ולהסיר.

אצל הוריי לפחות, קיני הצרעות לרוב מוחבאים מאחורי תמונות או בכפלי אבן, וכאמור לא במקומות לחים במיוחד. הקושי עם קיני צרעות (על משקל קיני מחבלים, אגב) הוא למצוא אותם יותר מאשר להסירם. צריך לעקוב אחרי הצרעות ולראות היכן הן מקננות ואז להסיר את קיניהן. אגב, אנשי אקדמיה לרוב לא נוהגים להתחבא או להחביא את עמדותיהם, בניגוד לקיני צרעות, לכן, אגב, כל כך קל להכיר בעוקצם. 

שנית, גם פצע מוגלתי לא מייבשים. המוגלה היבשה עלולה להישאר בגוף ולהמשיך ליצור נזקים בטווח הארוך. פצע מוגלתי צריך לנקז, קרי, להוציא את המוגלה אל  מחוץ לפצע ואז לתת לפצע להעלות ארוכה. אפשר אולי לנקז את המוגלה האקדמית, כמו את אותה הביצה, אבל לא לייבש אותה.

המאמר מצטיין לא רק בערבוב מטפורות בצורה ציורית וחסרת שחר. גם ה"הוכחות" המופיעות בו לקוחות היישר מאצבעותיו של הכותב. כך הוא כותב:

"אין שום דבר אקדמי בפרסום מאמרים באתרים אנטישמיים, פרו-נאציים, מכחישי שואה, הקוראים להחרים את מדינת ישראל באוניבסיטאות בחו"ל או להעמיד לדין פלילי, כפושעי מלחמה, קצינים בצה"ל או ראשי ממשלה."

חוששני שאיש לא טען שיש דבר אקדמי בפרסומים שכאלה. אתרים אינטרנטיים לרוב אינם פרסומים אקדמיים. אין להם מערכות אקדמיות, אין בהם תהליך שיפוט, כמקובל באקדמיה, ועל כן אין דבר כזה "פרסום מאמר אקדמי באינטרנט", למעט כתבי עת אינטרנטיים.

הכותב, כמו הימין כולו, מתבלבל בין דעותיהם של אנשים לעיסוקם. האם לרופא מותר לפרסם מאמר הקורא ליציאה מהשטחים, ולמרצה, אפילו למדעי המדינה, אסור? אשמח גם לשמוע היכן הם אותם אתרים אנטישמיים, פרו-נאציים, מכחישי שואה וכו' וכו' שמכיר הכותב? האם יש הבדל בין התארים השונים האלה, או שמא כל אתר אנטישמי הוא גם פרו-נאצי ומכחיש שואה? האם ישרא- הוא אתר שכזה, הרי ישנם גם לא מעט מאמרים שעלולים להיות אנטישמיים, הקוראים להעמדה לדין בחו"ל או באוניברסטיאות קציני צה"ל. גם בלוג זה קרא להעמיד לדין את אלוף פיקוד העורף של מלחמת לבנון השניה, ויותר מפעם אחת.

המשך המאמר מלא בדברים דומים. כך, יהודים לא צריכים לתמוך במוסדות המפתחים שינאה למדינת ישראל. אונברסיטת בן-גוריון, שהיא אחת האחראיות לכך שהעיר באר שבע לא התמוטטה ושישנו פיזור גיאוגרפי של יהודים גם בנגב, אינה שונאת את מדינת ישראל. כך גם המרצים הקוראים לסיום הכיבוש.

הפסקה הבאה מובילה את מלאכת העלאת הטיעונים לפסגות חדשות:

"אני מניח שבמחלקה לפוליטיקה וממשל, המטפחת שנאה כמעט-אובססיבית לכל מה שנודף ממנו ריח של ציונות בעיני "חוקריה", מטיפים גם להחזרת האדמות שנכבשו ב-1948 לערבים. אינני יודע כיצד מסבירים זאת המרצים במחלקה לפוליטיקה וממשל, אבל אני בטוח שגם באקדמיה למדעים לא רואים בסוג כזה של הרצאות חלק מהחופש האקדמי."

ובכן, הכותב מניח הנחה. מובן שלהנחה זאת אין בסיס במציאות. הנחה זאת מאפשרת הכנסת תיאור קיצוני בצורה כמעט מטורפת וחסרת בסיס. הנחה זאת גם מאפשרת שימוש במרכאות מרוקנות, אין במחלקה זאת חוקרים, אלא "חוקרים". לאחר שהונחה הנחה שגויה, מציין הכותב שהוא אינו מסוגל להסביר את העומד בבסיס ההנחה השקרית שלו. או אז הוא מסיים במסקנה, בעקבות הנחתו השקרית.

ואם אפשר לסיים עם קצת עליונות יהודית בריאה המשולבת בשקר היסטורי, מדוע לא? "ליהודים יש גם ערך מוסף: לא בכדי הם נמצאים בארץ ישראל. תנועתם הלאומית, הציונות, לא שאפה לכבוש ארץ לא להם. כל העולם הכיר בכך ב-1917." לא, ליהודים אין שום ערך מוסף, ודאי לא בטענה הלאומית. כשם שהבריטי נמצא היכן שמולדת הבריטים נתפסת בעיניו, כך היהודי נמצא היכן שהמולדת היהודית נמצאת. איני מכיר תנועה לאומית הטוענת שהיא שאפה לארץ לא לה. אין לאומיות הטוענת לכיבוש ארץ לא לה. אין בכך דבר המייחד את ה"לאומיות היהודית". הערך המוסף היהודי גם לא הוכר על ידי העולם ב-1917. אז ניתנה הצהרת בלפור, על ידי האימפריה הבריטית, שמעולם לא הוכרה כ"כל העולם". ארצות הברית לא הכירה בכך ב-1917, גם רוסיה שהייתה שרויה במלחמת אזרחים עקובה מדם ב-1917 לא הכירה בכך. אני די משוכנע שגם יפן, פולין ועוד מדינות רבות שהשתתפו במלחמת העולם הראשונה, שהייתה בעיצומה ב-1917, לא הכירו בכך. סביר להניח שגם מצרים, שהייתה באותה התקופה ממלכה עצמאית יחסית לא הכירה בכך ב-1917.

שני המשפטים האחרונים במאמר מבהירים היטב את הכיוון אליו הולכת ישראל:

"מבלי לקבוע מסמרות אקדמיים, אני מניח שבכל מדינה אחרת היו מקיאים החוצה את כל מי שכופר בערכים המעוגנים במסמכי היסוד המכוננים שלה.

ד"ר חיים משגב, מרצה למשפט במכללה האקדמית נתניה"

כך, אדם המלמד משפטים באקדמיה, מבהיר שזאת אינה אמורה להכיר בחופש ביטוי, אלא להעסיק רק אנשים שנאמנים למסמכי יסוד לאומיים. כן, לפי המרצה למשפטים במכללה האקדמית נתניה, אי אפשר לכפור בלאומיות באקדמיה. מזל, שאפשר ללמד על חופש ביטוי באקדמיה, אם כי סביר שאי אפשר ללמד על כך בנתניה, מכללה הממונת על ידי הימין הנוצרי האמריקאי.

האירוניה ההיסטורית זועקת כמובן. בראשית ימי המדינה גם בן-גוריון חשב דברים דומים כשניסה למנוע ממורים שאינם חברי מפא"י ללמד בבתי ספר, אולם בית המשפט מנע זאת ממנו. אבל הימין למד היטב מבן-גוריון, בייחוד את התפיסה לפיה חופש הביטוי הוא מונח מוקצה. אולי כי חופש זה מוביל לחופש מחשבה, או אולי בגלל שהוא מאפשר קריאה ביקורתית של מטפורות מעורבבות היטב, ריקות מתוכן ומלאות בשינאה.

גילוי נאות: כותה שורות אלה הוא צרעה מוגלתית שיש לייבשה, או אולי נעקץ פעם על ידי דבורה.

במחשבה שביעית, אולי הלחות גרמה לכותב המאמר לרצות לייבש כל מה שזז. או אולי השטפונות בפקיסטן.