חרונולוגיה חסרת חשיבות

מדי שנה אנו עושים חשבון נפש. פעם בשנה, מדי שנה.

הבעיה עם זה, שאין לנו ראיה היסטורית. מדי פעם צריך לעצור, להסתכל על טווח ארוך יותר ולעשות חשבון נפש.

בואו נסתכל למשל על חצי המאה האחרונה. חשבון נפש פוליטי של חצי מאה בישראל.

משהו השתנה?

מילה לפני כן, יש נטייה לסחוב חטאים. כבר 15 שנה שהסכם אוסלו לא מתקיים. עדיין, הימין טוען שהכל אשמת הסכם אוסלו. ההתנתקות חלפה עברה לה מן העולם לפני חצי עשור, ועדיין לא נשכח את חטא הגירוש. לא יעזרו הסליחות, לא יעזרו ועדות החקירה, עדיין הפשעים ההיסטוריים יימשכו. הסמול האינטלקטואלי מחוסר האלוהים לא מסוגל לנטור טינה כל כך, וכמעט שכח, ודאי שיכחה פוליטית, את רציחת ראש הממשלה הסמולני האחרון (לא, ברק אינו יכול להיחשב סמולני, אולי שמאלני לאומי, שזה גרוע יותר מימני). הימין הסלחני, בעל האלוהים ארך האפיים, אינו שוכח ואינו סולח, לא משנה כמה ימי כיפורים וכמה סליחות הם יקבלו.

אבל אין חשבון נפש היסטורי אמיתי. שכן, בידקו את מצבה של ישראל לפני רבע מאה והיום, האם השתנה משהו? כן, נחתם שלום עם ירדן, המדינה החולקת קו גבול ארוך עם ישראל. מה ביחס לשטחים שישראל כבשה עשרים שנה קודם לכן, כלומר לפני כ-45 שנה. כלום. שום דבר. לכאורה, התנתקות. אבל עזה היא עדיין "בעיה" ישראלית. האינתפיאדה הראשונה תחגוג ב2012 רבע מאה. דור אחריה הגיעה לה האינתיפאדה השנייה, בשנת 2000. לפי חשבון היסטורי פשוט, ב-2012 תגיע אינתיפאדה שלישית. אולי אפילו קודם. החשבון ההיסטורי מבוסס על כך שכל דור שחי תחת שליטה ישראלית, לאחר הדור שנכבש, מורד בה. המרידה הראשונה הייתה עשרים שנה אחרי הכיבוש, המרידה השנייה הייתה 13 שנה אחרי הראשונה, כי כל דור שחווה את המרידה הקודמת מריר ביחס אליה וביחס לכיבוש כנגדה מרד ומורד בעצמו כשהוא גדל, תהליך שלוקח כ-12 שנה מגיל חמש לגיל 17, גיל הנערות המורדת. 

נוספו עוד כמה עשרות אלפי ישראלים לאלה הגרים בשטחים אותה כבשה ישראל במלחמת ששת הימים. אולם, תשאלו כל איש ימין והוא יודה באכזבה שהכמות שנוספה קטנה עשרת מונים מהכמות שהם היו רוצים שתתוסף. הימין היה רוצה לראות מיליון ישראלים בשטחים הכבושים. הרי עברו יותר מארבעים שנה מאז הכיבוש, יותר משלושים שנה מאז הימין ומדיניות ההתיישבות בשטחים החלה באופן אקטיבי יותר ממה שהיה לפניה, ועדיין ישנם שם רק כמה מאות אלפים בודדים. יתר על כן, סביר שעל כל ישראלי שגר בשטחים, יש כזה שלא דרך בהם. המספר של הישראלים בשטחים מנופח קצת כי הוא כולל גם את הישראלים היושבים בשטחים המסופחים לישראל, ירושלים והגולן, שאינם נתפסים בישראל ככבושים.

ישראל אינה מרגישה בטוחה יותר כיום ממה שהרגשנו לפני רבע מאה. להיפך, הישראלי היום מרגיש פגיע יותר מלפני רבע מאה. האם התפיסה מציאותית? האם מישהו עוצר לבדוק אם התפיסה מציאותית? האם מישהו בודק בטווח ארוך אם המדיניות הישראלית, או היעדר מדיניות שכזאת, מקדם את תחושת הביטחון של הישראלי? את הביטחון של ישראל?

ֿ

בנימה אישית, תפיסתי הפוליטית התעצבה לפני רבע מאה. בזמן האינתפיאדה הראשונה. כמו שהתפיסה הכלכלית התעצבה במשבר האינפלציה של שנות ה-1980, כך תפיסה פוליטית התעצבה לפני רבע מאה באינתפיאדה הראשונה. אותם טיעונים שטענתי אז נשמעים כיום. אותן תפיסות ישראליות שהיו אז, קיימות גם היום. הפעילות של הערבים כבר אז היו כאלה שעוררו פלצות מוסרית. כבר אז היה צריך להסביר שמעשה לא מוסרי של הצד השני אינו מצדיק מעשה אינו מוסרי של הצד שלנו. הטענה שגם הערבים הם בני אדם וגם הפלסטינים הם בני אדם, כאז גם היום, נתקלת בקשיים בישראל. הישראלים לא רואים בפלסטינים ובערבים אנשים. הם אמנם אינם חיות, לדעת חלק מהישראלים, אבל ודאי שאינם כמונו. אנו טובים מהם, מוסריים מהם, צודקים מהם, הגיוניים מהם. כאז כן היום, להרגשה הזאת אין בסיס והיא אינה מוסרית. בחשבון נפש היסטורי, לא השתנה הרבה מאז שעיצבתי את תפיסתי הפוליטית עד היום. כן, זה חשבון הנפש שעשיתי ביום הכיפור הנוכחי. בדיקה היסטורית של עמדות פוליטיות.

אבל זוהי התשובה האישית שלי. אין הפעם תשובות כוללניות, כי אין חשבון נפש קבוצתי כוללני היסטורי בישראל. מדי שנה אנו עושים חשבון נפש שנתי. מדי שנה אנו נזכרים מחדש במלחמת יום כיפור, שגם היא הייתה תוצאה של חשבון נפש שנתי ללא הסתכלות על הטווח ההיסטורי הארוך. חשבון נפש היסטורי הוא משהו שקשה מדיי לקיים בישראל. אין יכולת בישראל לעצור ולנשום, להסתכל על הטווח הארוך, להסתכל על תהליכים היסטוריים, על החלטות היסטוריות ולהעריך אותן. לכן, אנו חיים מיום ליום, מפזרים את ימינו לרוח, חיים משנה לשנה, כי זאת מתחילה באמצע ספטמבר. בזעם עצור. כי אנו לא מסתכלים ראייה היסטורית רחבה מעבר לשנה.