החדשות בארצות הברית כבר אינן משודרות במשדרי החדשות, העיתונות הכתובה מזמן מתה. ולא, האינטרנט עדיין לא מקור החדשות. ישנם שני מוקדים של חדשות בארצות הברית בימינו, הרדיו ורשת הטלוויזיה של פוקס ומולן עומד בבדידות מזהרת ג'ון סטיוארט.
מי שצופה רק באחד מהם מקבל עולם מוזר מאוד. ישראלי שצופה באחד מהם, בכלל לא מבין מה נעשה סביבו.
הרדיו השמרני, על מנחיו השונים והמשונים עד מאוד, תומך בישראל הימנית ועומד מאחוריה. ההתאמה בין הקו של הימין השמרני בארצות הברית ובין הממשלה הישראלית רבה. הימין הישראלי והאמריקאי צובע את האסלאם בשחור: אל תאמר מוסלמי, אמור טרוריסט. זהו המאבק שמוביל הימין השמרני בארצות הברית, אם נגד מסגד בניו יורק, ואם בכל מקום אחר. הרטוריקה היא רטוריקה מסתגרת, שונאת אחר, אפילו אם הוא לא מוסלמי אלא רק מקסיקני או אפריקאי. הכלכלה צריכה להגיע מכיסם של העשירים אל שאר העם, אסור לקצץ במסים, אסור להחזיק מדיניות רווחה, צריך להתחזק, להתחמש ולגרש את הנשיא הקנייתי-מוסלמי שהשתלט על אמריקה בדרכי עורמה.
לרדיו הזה יש המון כוח, כפי שאפשר ללמוד מכל מיני נצחונות קטנים וגדולים שתומכי מפלגת התה זוכים להם במקומות שונים ברחבי ארצות הברית. כך, בדלוויר הקטנה, מתמודדת אלמונית בעלת עבר מוזר, בשם כריסטין אודנל זכתה במועמדות הרפובליקנים לסנאט. התמיכה המרכזית אותה קיבלה אודונל הגיעה ממרק לוין והחרה החזיק אחריו שון הניטי. אפילו ראש למבו לא ממש תמך בה כי הוא לא שמע עליה. אבל אודונל ניצחה, בין היתר כי בחירות שכאלה מוכרעות במספרים קטנים של מצביעים. ההתבטאויות המוזרות של אודונל, שהשוותה אוננות לבגידה, הגיעו לכותרות רק אחרי שניצחה, אבל השיח הקיצוני שלה מאפיין את השיח שמובילים שדרני הרדיו השמרני עם ארבע שעות המדיה היומיות שלהם.
מול שיח זה ניצב ג'ון סטיוארט, שהכריז לאחרונה על עצרת להחזרת השפיות באמריקה. את העצרת הוא יעשה ליד מזבחו של לינקולן, בוושינגטון הבירה. סטיוארט מנסה להחזיר את השפיות כנגד הקיצוניות שהשתלטה על השיח האמריקאי. קיצוניות שמדירה אחרים, עסוקה בהפחדה, נותנת לבעל הקול החזק והקיצוני את תשומת הלב ומרכז הבמה על חשבון הרוב, שסטיוארט מנסה לשנותו מהרוב השקט לרוב העסוק. העצרת הגיעה לכותרת, וזכתה לתמיכה של גופים אמריקאים מרכזיים, דוגמת אופרה, שהבהירה שסטיוארט הוא אחד האמריקאים החכמים שהיא מכירה, ותמכה בעצרת ובמסר שלה.
לכן, סטיוארט מנסה לראיין אורחים שיחזקו את השפיות. אין זה מקרה שביום חמישי שעבר התארח אצלו המלך עבדאללה השני, מלך ירדן. במבטא שרק טוני בלייר יכול להתחרות בו (גם בלייר התארח אצל סטיוארט) המלך הסביר מספר דברים. אם נסתכל על חצי הכוס המלאה, המלך הסביר שההזדמנות לשלום קיימת. כולם יודעים מה צריך לעשות, כך המלך אמר לסטיוארט. הבעיה שלנו היא הקיצוניים, ואנחנו, המתונים, צריכים לעשות הכל כדי לחזק את המתינות ולא לתת לקיצוניים לנצח. אם הקיצוניים ינצחו, כך הסביר המלך במה שבטוח שהימין האמריקאי והישראלי יראו בו איום, המלחמה קרבה. ומה עם ירושלים, הקשה סטיוארט? דמיין, ענה המלך, שבמקום סלע של מחלוקת, תיהפך ירושלים למרכז לשיתוף פעולה בין שלוש הדתות הגדולות, שכולן מאמינות באותו האל.
אבל למלך לא היו רק חזיונות שווא שכאלה. המלך היה נחרץ הרבה יותר. אם סבב השיחות הנוכחי ייכשל, המלך צופה מלחמה עד סוף השנה האזרחית. בשנתיים שלאחר מכן, המלך צופה מלחמה במזרח התיכון בה חיילים אמריקאים יצטרכו להתערב בכדי להשכין שקט, כחלק ממדיניות אמריקאיות שלמה. אם השיחות יתקדמו, המלך צופה שגם סוריה תשתלב בשיחות, שכן התקדמות השיחות והשכנת שלום במזרח התיכון הופכת את כל הבעיות הגלובליות לבעיות אזוריות מוגבלות. סטיוארט האופטימי מטבעו שמח על ההבטחה שהמלך אומר שקיימת.
לו סטפן קולבר, הצד האחר של סטיוארט, היה מראיין את המלך, אין ספק שהוא היה מוצא חומר רב למצעד שהוא מכין. הוא מכין מצעד לשמירה על הפחד. לטעמו, הפחד הוא שהניע את האומה האמריקאית מהיווסדה, ובדברי עבדאללה מלך ירדן, יש מקום לפחד. המלחמה, שבישראל כל כך אוהבים לא לזכור שהיא הצד האחר של שלום, נמצאת בו. מי שמפחד ממלחמה, שיכין צבא. אבל פתרון טוב יותר מצבא הוא השכנת שלום. אבל במזרח התיכון השיח הקיצוני, הימני, המפחיד, זה שקולבר כל כך אוהב ומפתח, הוא המנצח. אז תהיה מלחמה, אפשר לחשוב, מי כבר ימות?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
