חרונולוגיה חסרת חשיבות

לפעמים כשקוראים מאמר אי אפשר אלא לצחוק. המאמר הזה של ד"ר בריימן מצחיק. הכי מצחיקה בו תחילתה של הפיסקה השביעית, סימן למזל. כך היא מתחילה:

"רק בישראל, ובעקבותיה בעולם כולו" ונשאלת השאלה, האם לא קרא הכותב את שהוא כותב? כי אם "רק בישראל" אז לא ייתכן בעולם כולו. אם בעולם כולו, לא ייתכן רק בישראל. אבל השילוב של שניהם לא אפשרי מבחינה הגיונית. מספיק קשה להגן על עמדה ימנית, בלי שהרטוריקה עצמה תהפוך ללא הגיונית.

אבל, רק בישראל ובעקבותיה בעולם כולו הוא הדובדבן שבקצפת המאמר.

כרגיל, המאמר מתחיל בתחילת ההיסטוריה, הלא היא שנת 1993. בשנה זה התקבע בישראל רעיון העיוועים של שטחים תמורת שלום בעקבות הסכם אוסלו (פסקאות 1-3). כפי שכולנו יודעים מעולם לא הייתה שנת 1992. גם שנת 1991 לא התקיימה מעולם. בכלל, הרעיון המדהים של "שטחים תמורת שלום" החל בדיוק בספטמבר 1993, לפי הכותב. אמנם נכון, שש עשרה שנה קודם לכן, כלומר ב-1977 נחתם הסכם שלום בין ישראל למצרים שמבוסס, הפלא ופלא, על העיקרון של "שטחים תמורת שלום", אבל ההיסטוריה החלה ב-1993, ולא שנייה קודם לכן. אמנם הסכם שלום זה, על עיקרו הבסיסי, הצליח, אבל העובדות לא יצליחו לבלבל את ד"ר בריימן.

נחזור לפיסקה השביעית, עם הכישלון הלוגי בתחילתה. שם מבוססת הטענה שרק בישראל, ובסמול, כמובן, שמהלך בקסמיו על העולם כולו, ממשיכים להאמין בשלום וברעיון המדינה הפלסטינית ועיקרון השטחים תמורת שלום. שוב, ההיסטוריה מסתובבת. העולם הוא זה שהתחיל עם העיקרון המטופש של שטחים תמורת שלום. הוא עשה זאת לא ב-1993, ואפילו לא ב-1977. כבר ב-1967 הכיר העולם בעיקרון זה בהחלטה 242, שקוראת לשלום בין ישראל לבין מדינות ערב תמורת ויתור של ישראל על שטחים והכרה של מדינות ערב בזכותה של ישראל להתקיים. העולם אישרר החלטה זאת (338) לאחר מלחמת יום הכיפורים. אבל רק בישראל חושבים עדיין על רעיון זה, ובעולם כולו.

המשך סילוף ההיסטוריה ממשיך בפסקאות שלאחר מכן. "האויב - היהפוך כושי עורו -" כמובן מטפורה, לא באמת. האויב לא יהפוך עורו ולא יכיר במדינת ישראל. אגב, ישראל לא צריכה להכיר בפלסטין, אלא להכיר במדינה ערבית על שטח מדינת ישראל. כי בניגוד לטענה נוספת של בריימן, העולם החליט כבר ב-1947 שתקום מדינה ערבית בין הים התיכון והירדן, לצד מדינת ישראל. בניגוד לטענת בריימן, האויב מכיר במדינת ישראל, גם דה -פקטו, וגם דה יורה. בניגוד לטענת בריימן, העולם הערבי, כולל הליגה הערבית וכולל אירן, מוכנים לקבל את מדינת ישראל, כפי שזאת מגדירה את עצמה כמדינה יהודית ודמוקרטית, תמורת שלום מלא. החלטה זאת התקבלה כבר ב-2002, אולם הימין ובריימן שוכחים עובדה זאת, כי היא לא נוחה לסיפור הפנטסטי שהם ממציאים.

מובן שבריימן, כמו כל דוברי הימין, ממשיכים לערבב בין המושגים ארץ ומדינה, כשהם אינם מבחינים שהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים אינם במדינת ישראל, והם אינם מבינים שהמונח ארץ ישראל לא קיים מבחינה פוליטית, בינלאומית או חוקית. נכון, אלוהים נתן לאברהם את הארץ, אבל הוא נתן אותה מהחידקל עד הנילוס, וכשיבוא המשיח, אני בטוח שנקבל את כל השטחים המגיעים לנו. אבל ההבטחה האלוהית, מה אפשר לעשות, לא מחייבת את הפוליטיקאים של ימינו, וגם לא את בני ישמעאל (שטוענים שאלוהים נתן להם את אותם השטחים בדיוק).

לסיכום, בריימן ממציא את מושג מדינת היהודים, למרות שישראל אינה מדינת היהודים, בניגוד לרצון הימין להופכה לכזאת. ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, ואינה מדינת היהודים, שכן יהודי ארצות הברית אינם אזרחים פה, והממשלה אינה צריכה להבטיח את קיומה של מדינת היהודים, אלא את קיומה של מדינת ישראל. אבל, ניכר שהימין אינו מרוצה ממדינת ישראל כפי שהיא, יהודית (באופן אמורפי ולא ברור מספיק) ודמוקרטית (כלומר, אמורה לתת שוויון זכויות גם למי שאינו יהודי). הימין, שחותר תחת אושיות מדינת ישראל בכל רגע נתון, רוצה פה את מדינת היהודים, שבהכרח תהיה לא דמוקרטית. על קיומה הימין נלחם, ברטוריקה שההיגיון והאמת ההיסטורית אינן חלק ממנה.