חרונולוגיה חסרת חשיבות

כשקוראים את ארי שביט מראיין את אילנה דיין חייבים לחשוב על ציפורים. לאו דווקא בגלל עונת הנדידה. לא, שביט ודיין אינן ציפורי נוד, הן ציפורים שתמיד יישארו בארץ, אולי בגלל ציונותם והערכתם למתנחלים:

"אולי זאת הסיבה לכך שיש לה סימפתיה עמוקה למתנחלים. אף על פי שהיא אינה מסגירה את השקפתה הפוליטית - אשר מן הסתם נמצאת בתחום הקונסנזוס - היא מתייחסת ביראת כבוד אל המתיישבים ביהודה ושומרון. היא מבקשת שהוויכוח על חלוקת הארץ יתנהל מתוך הבנה לכך שהם אחד מהנכסים היקרים ביותר שיש לנו. הם האליטה המשרתת האחרונה."  שביט אינו יוצר כאן סתירה, שכן הוא יודע, ומקדם את העמדה, שהמתנחלים הם אליטה משרתת אחרונה ושזהו הקונצנזוס, כפי שהוא ראוי בעיניו.

התענוג הצרוף בקריאה כתבה שכזאת הופך לחיוך רחב, כאשר אשליות שעיתונאים מסוגם מוכרים לנו מודפסות שוב במספר מקומות. כך למשל אהוד אולמרט מוזכר בתחילת הכתבה. דיין מזכירה לנו שאומרים על אולמרט שהיה ראש ממשלה מצוין: "נניח שאנחנו קונים את מה שאומרים רבים מהאנשים שישבו סביב אולמרט: שהוא ראש הממשלה הטוב ביותר שהיה פה בשנים האחרונות." אומרת דיין וממשיכה ומאשימה את התקשורת בהפלתו של מי: " שגם אתה וגם אני חייבים להתמודד עם העובדה שיכול להיות שהפסדנו ראש ממשלה מצוין, גם אם נגוע באספקטים מסוימים של ההתנהלות שלו בהקשר של טוהר המידות."

שביט לא טורח להתווכח עם דיין, על קבלת ההנחה שאולמרט היה ראש ממשלה מצוין. אגב, כל האומרים שאולמרט היה ראש ממשלה מצוין, הם מקורביו וחבריו. ממש כמו ששביט אומר שדיין היא עיתונאית מהוללת, כך חבריו של אולמרט מספרים עליו שהיה ראש ממשלה דגול. בכלל, התיזה הזאת על אולמרט קנתה לה אחיזה בכל מיני מקומות בתקשורת, דוגמת דיין ושביט. אז להלן, תזכורת לקוראים דיין ושביט:

1. אולמרט כראש ממשלה הוביל את ישראל למלחמה בה נהרגו כ-130 אזרחים וחיילים. במלחמה זאת הושג מעט מאוד, ונחרב הרבה מאוד.

2. ראש הממשלה אולמרט היה ראש הממשלה שבתקופתו נשבה גלעד שליט, ולא הוחזר משביו.

3. ראש הממשלה אולמרט הוביל את ישראל למבצע "עופרת יצוקה" במהלכו נהרגו כ-1400 פלסטינים, וישראל לא התקרבה להשיג את יעדיה ביחס לעזה - החלפת שלטון, הפיכת האזור ללא מזיק לישראל, החזרת החייל השבוי גלעד שליט - והזיק למעמדה הבינלאומי של ישראל בעולם בצורה כמעט בלתי הפיכה.

4. כל שורת המינויים התמוהה של אולמרט את שריו, שרבים מהם הואשמו ואף הורשעו בשלל שחיתויות.

המשך הראיון גם הוא מבהיר ששני עיתונאים ציוניים אלה חיים להם במציאות אלטרנטיבית. כך, העיתונות טובה בעיניהם, ותורמת לדמוקרטיה בישראל, והבעיות בה הן שהיא סמולנית מדי. עובדה, העיתונות עובדת וחושפת את כל הפרשיות שנחשפות באחרונה ביחס לצבא ולמשטרה ולשחיתות. שביט חרד לדמוקרטיה בגלל המציאות השונה שכל עיתון מספר. ושניהם אינם דנים כלל בחוקים המועברים לאחרונה בכנסת ישראל, המרוקנים את הדמוקרטיה מתוכנה, כמו חוק משאל העם, ועדות הקבלה, ושאר חוקים. אבל דיין רגועה, שכן: "אני יודעת עמוק בלב שכפי שהחברה הישראלית לא תוכל לעולם להיות לא-דמוקרטית," מין פנטזיה מנותקת מן המציאות, בה ישראל שולטת על 3 מיליון ערבים ללא זכויות, מצמצמת בזכויותיהם של האזרחים החלשים, המיעוטים והאחרים, מובילה שיח גזעני ומדיר כלפי כל מי שנוח להדיר אותו, אבל ישראל תמיד תהיה דמוקרטית לדעת דיין. שביט מחרה מחזיק אחריה ומאשים את התקשורת בסמולנות שאינה מספרת לקוראיה את האמת: "בשנות אוסלו לא אמרנו להם את האמת. לקראת ההתנתקות לא אמרנו להם את האמת. פעם אחר פעם מעלנו בתפקידנו בכך שלא סיפקנו לאזרחי ישראל את המידע המלא ואת מגוון הדעות ההוגן שיאפשר להם לקבל החלטות חופשיות ונכונות." האם שביט מתכוון גם לתעמולה הימנית הארסית בזמן הסכם אוסלו? מסופקני. ניכר ששני העיתונאים שותפים גם לקלישאה שאין פרטנר, כפי שאומרת דיין: "בשנות אוסלו ישראלים רבים פיתחו את תרבות הסושי והנאסד"ק ולא רצו שיפריעו להם עם רעשי המציאות. הם רצו שלום עכשיו, לא רצו לדעת שזה בעצם לא הולך לשם ושעם ערפאת אי אפשר לעשות שום דבר." כך, כורכת דיין את האמרקינזציה של התרבות הישראלית עם אגדת האין-פרטנר כאילו שני תהליכים אלה לא הובלו על ידי הגורם הציוני הממלכתי שהיא ושביט הם נושאי דגלו, תוך כדי השמצת שלום עכשיו והפיכת התנועה למעין סיסמא ריקה מתוכן, כפי שהיא אכן תופסת אותה.

 לקראת סיומו של הראיון מגיע הבונבון האמיתי בתפיסה העיתונאית של דיין. היא עוסקת בעובדות מתחום המיקרו. המאקרו החברתי אינה מעניינה, שכן, כנראה, שאי אפשר להגיע לעובדות ביחס אליו: "אבל שאלת המאקרו היא שאלה למאמר שארי שביט יפרסם ביום חמישי בעמודי המאמרים של 'הארץ'. אנחנו לא כותבים פובליציסטיקה. אנחנו מביאים עובדות ומספרים סיפורים. לכן לא נעסוק בהפרטה כהפרטה אלא בסחר נשים ובעבודת ילדים ובעובדים זרים ובעובדי קבלן. נתמודד גם עם הטייקונים, אבל אך ורק באמצעות סיפורים קונקרטיים ועובדות". מילת המפתח בציטוט זה היא המילה "לכן", מילה הקושרת בין שני משפטים, אולם ריקה מתוכן במקרה הנוכחי. האם בהפרטה כהפרטה אין עובדות? האם בהפרטה כהפרטה אין סיפורים? דיין מבהירה שהיא לא תעסוק באידיאולוגיות, בתפיסות עולם, במערכי עומק בחברה הישראלית, בגלל תירוץ של מחסור בעובדות ובסיפורים הקשורים אליו. אולי שביט צודק כשהוא טוען כנגדה שהעיתונאות שלה שטוחה, שכן דיין אינה רוצה להגיע למבני העומק החברתיים. למרות חוסר השאיפה לגעת במבני העומק, דיין שומרת על תפיסתה העצמית כמספרת הסיפור הקולקטיבי: "אני נאבקת על הסיפור שלי ועל הסיפור שלנו." אכן, דיין מספרת לנו כל שבוע סיפור קטן, עובדתי, בו היא נאבקת אולי בסרן ע', אבל לא בבעיות השורשיות והעמוקות של החברה הישראלית, שכן, היא אינה מאמינה ביכולתה לעסוק בסוגיות עומק אלה.

היא מפריטה לפרוטות את הסיפור הישראלי, כדי שנוכל להתענג על כך שהעיתונות חושפת פרשיות שחיתות עסיסיות (בתוך האליטה השלטונית, כדרך לדאוג לכך שחבר מסוים באליטה יזכה לתפקיד ולא חבר אחר) ונוכל להתחמק מהדיון על בעיות העומק בחברה הישראלית, שעליהן אין עובדות וסיפורים. דיין, ושביט יעריץ אותה על כך, תמשיך לספר את הסיפור "שלנו" בו המתנחלים הם אליטה משרתת הנמצאים בליבה של הקונצנזוס של ישראל שלעולם ועד תהיה דמוקרטית.