חרונולוגיה חסרת חשיבות

כשאני מסתכלת 25 שנה אחורה ו-25 שנה קדימה אני יודעת שאין כאן מה לעשות.

עשרים וחמש שנה אחורה, לא היה כאן כלום. לא היה כלום. ההתפתחות מדהימה. לפני 25 לא היה אינטרנט. הכבישים, הכבישים, לא היו בכלל כבישים. המדינה התפתחה. אף מדינה לא התפתחה ככה. פשוט מדהים. הסתכלתי אחורה, 25 שנה כזאת התפתחות לא יכול להיות בשום מקום. רק בישראל התפתחות שכזאת. תשתיות, תחבורה, אינטרנט. מדהים, מדהים.

אבל 25 שנה קדימה. לא מסוגלת לראות. זאת לא התרבות שלי. לא התרבות שלי. אני מרגישה שעוד 25 אני לא אהיה התרבות השלטת פה. אני לא אדע מה לעשות, איך להתנהג זה לא התרבות שלי. זה לא רק הערבים. לא רק הערבים. זה גם המרוקאים. אני כבר עכשיו קוראת בעיתון, ולא מאמינה. זה לא התרבות שלי. אני לא ארגיש בנוח פה. כן, אני רוצה לעבור לאירופה. שם זאת התרבות שלי, שם אני ארגיש כמו בבית. פה, פה זה לא התרבות שלי. נכון, הערבים לא מתרבים כל כך הרבה, אבל זה לא, זה לא רק הם. זה התרבות כולה. אני מרגישה כאילו אני מאבדת את התרבות. בנינו כאן מדינה לכיוון אחד, אבל זה לא התרבות שלנו יותר. אני מרגישה לא שייכת, אני מרגישה שזאת לא המדינה שלי. לא התרבות שלי. זה גם הזרים שכל הזמן פה. נכון, ישראל התפתחה נורא יפה ב25 שנה האחרונות, אבל לא, אין פה עתיד. זה לא התרבות שלי. החרדים משתלטים כאן המון, כל הזמן. הדתיים גם. הם לא כמונו, והם מתרבים, עושים הרבה מאוד ילדים. אנחנו לא נהיה כאן, התרבות שלנו תהיה תרבות של מיעוט. אני לא גזענית. לא מפריע לי שהערבים יהיו פה הרוב מבחינה דמוקרטית. אבל כשיהיה כאן ערבי ראש ממשלה, זאת לא תהיה התרבות שלי. אני לא ארגיש שזאת המדינה שלי פה יותר. אז מה אתם אומרים, שהנתונים לא מתיישבים. שהערבים לא יהיו פה רוב עוד 25 שנה, אבל זה לא, זה לא רק הם, זה גם המזרחים, כבר עכשיו אני מרגישה שהתרבות, זאת כבר לא המדינה שלי, לא התרבות שלי. אני אחפש לעזוב, כי התרבות הזאת היא לא שלי, ולמרות כל ההתפתחות המדהימה של העשרים וחמש שנה האחרונות, זאת כבר לא תהיה המדינה שלי.