הכל כאן נשרף. עכשיו גם הכרמל נשרף. האזור הזה, המקום שהיה בו כל כך הרבה מקומות לטייל, עכשיו שרוף. כמו הכל כאן, כל דבר יפה וטוב כאן נהרס. אם הייתי יכולה, הייתי מחר בבוקר עוזבת. אין כאן עתיד. הכל נשרף, הכל עומד להישרף. וממשיכים לקשקש לנו על מלחמות. כמו מלחמת לבנון השנייה, לא ערוכים כאן לכלום, לא למלחמה, לא לשריפות, לא לעבודה, לא לעזרה לאנשים, כלום. אין כאן בשביל מה להישאר. אם הייתי יכולה, מחר, מחר בבוקר הייתי עוזבת.
אני אפילו לא יכולה להגיד שפעם היה כאן יותר טוב, לא, תמיד חשבתי שבסוף עדיף יהיה לעזוב. אבל עכשיו, אחרי שגם הכרמל נשרף. ולא, לאף אחד בעצם לא היה איכפת. אני עובדת שם, בעוספיה, סיפרו לי אנשים שעובדים איתי, הם התקשרו למכבי האש. בפעם השלישית שהם התקשרו, אמרו להם להפסיק להציק לכבאים. כי לאף אחד כאן לא איכפת כבר מכלום. שום דבר יפה לא יכול להפתחת כאן. סדר עדיפויות דפוק, ולא ערוכים לכלום. העיקר מבלבלים את המוח שנהיה ערוכים לזה.
הפרסומות בכלל מדברות איתנו על זה שהממשלה שרפה את הכרמל. משום מה רוצים לשכנע אותנו שאסור לסמוך על הממשלה. נכון, אין לנו מה לסמוך על הממשלה, אבל בעצם, זה התפקיד של הממשלה לדאוג לכך שלא יהיו שריפות. לא תפקיד של עמותה, לא תפקיד שלנו. היא צריכה להשקיע בזה. היא צריכה גם להשקיע בחינוך, אבל לממשלה לא איכפת מכלום, ואנחנו לא דורשים שיהיה איכפת לה. אנחנו מיואשים, כי אם גם הכרמל נשרף, אז בשביל מה. פעם עוד חשבנו שחיפה הנורמאלית, השקטה, היפה, עם הריאה הירוקה של הכרמל מכל צדדיה עוד תעזור לנו לשמור על שפיות מסוימת. שאפשר יהיה ללכת לטייל בכרמל ביום שבת. רק לא מזמן עשינו את זה. עכשיו הכל נשרף. העתיד שלנו לא עכשיו עלה באש, עכשיו הוא רק קיבל את החותמת האחרונה שבסוף יישארו כאן רק להבות. לא, לא להבות חביבה. גם כן שם מוזר לקיבוץ. להבות שאכלו כאן את הכרמל, להבות שאוכלות כאן הכל. להבות ושריפה שרק מבהירים שוב, שכן, נכון, שריפות יש בכל העולם, אבל בעולם יש עוד משהו שקשה לי לראות שקיים פה. עתיד, קוראים לדבר הזה. וכאן, לא חושבת שיש אותו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
